התנהלותה של אומה בשעת משבר נבחנת לא רק במעשיה, אלא גם בכיוון שאליו היא נושאת את עיניה. כאשר המנהיגות והעם פונים לתככים, ללשון הרע ולחיפוש בריתות פוליטיות רעועות במקום לבקש תיקון אמיתי, התוצאה היא מפלה צורבת והפיכתם ללעג בעיני העמים שעליהם ניסו להישען.
המילה עָל מפורשת בקרב הפרשנים מלשון עליון או כלפי מעלה. הגישה המרכזית מסבירה כי בעת צרה, העם אינו מכוון את תשובתו כלפי מעלה אל ה', אלא פונה אל עבודת אלילים ואל המקרה העיוור [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כבריחה פיזית, ולפיה במקום לעוף למעלה ולהינצל, הם נמלטים מפח אחד ונופלים לפח אחר [מלבי"ם], או שבים למצרים מבלי שתצמח להם מכך כל תועלת [רש"י, אבן עזרא].
התנהגות זו נמשלת לצירוף כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה, דימוי המתאר קשת פגומה או בוגדנית שכאשר מכוונים אותה לצד אחד, היא יורה את החץ לכיוון ההפוך [רש"י, מצודת ציון]. דימוי זה משקף חוסר יציבות רוחנית, שכן העם מעמיד פנים שהוא חוזר בתשובה אך מיד שב לסורו [רד"ק]. גישה נוספת רואה בקשת הרמייה משל לדיבורים וללשון הרע, שכמו קשת פגומה מתהפכים ופוגעים ביורה עצמו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
החצים שיורים בני העם מתבטאים במילים שלהם, ולכן יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם. הפרשנים נחלקים באשר לטיבו של אותו זעם. גישה אחת טוענת כי העם ושריו נופלים בגלל סכסוכים פנימיים, הלשנות הדדיות ובגידה במלכם [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה כי מדובר בדברים קשים שהמנהיגים מטיחים כלפי מעלה בהכחשת ההשגחה האלוהית, או בדברי זלזול שהפנו כלפי נביאי אמת כדוגמת ירמיהו, ובשל כך הם נופלים בחרב האויב [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
בעקבות כל זאת מגיע סופם, והמילה זוֹ שמשמעותה "זאת" [רד"ק], מדגישה את התוצאה. כאשר אותם שרים ודיפלומטים מגיעים לבסוף למצרים כדי לבקש עזרה, הם אינם זוכים לישועה אלא לבוז. המצרים לועגים להם על הסכסוכים הפנימיים שלהם [ביאור שטיינזלץ], על כך שחזרו למצרים בניגוד לציווי האלוהי רק כדי להביא על עצמם פורענות [רש"י], או על כך שעוד מימי גלות מצרים הם כפרו בהשגחה העליונה [מצודת דוד].