קול אזעקה נבואי מהדהד, המבשר על חורבן מהיר ועוצמתי המתרגש על העם ועל המקדש בעקבות בגידתם הרוחנית. ה' פונה אל הנביא ומצווה עליו להזהיר את העם.
הציווי אֶל־חִכְּךָ שֹׁפָר קורא לנביא להרים את קולו בעוצמה ולהתריע, כאילו שופר נתון בתוך פיו. הפרשנים מסבירים כי המילה חִכְּךָ מתייחסת לחיך הממוקם מעל הלשון [מצודת ציון]. הסיבה שהכתוב מייחס את התקיעה לחיך דווקא, היא משום שהאוויר והקול היוצאים מן הגרון עוברים דרך החיך בדרכם החוצה [רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, הצמדת השופר עמוק אל החיך נועדה לבטא את דחיפות הנבואה ומהירות האזהרה, כך שלא יהיה מרחק בין הרוח לבין כלי התקיעה [אברבנאל בשם רש"י].
זעקת השופר באה להזהיר מפני האסון המתקרב כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנשר מסמל אויב אכזר וחזק, דוגמת נבוכדנאצר, שידאה במהירות ובעוצמה על הארץ ועל בית המקדש כדי להחריבם. מנגד, יש המפרשים כי הדימוי לנשר מופנה אל הנביא עצמו; ה' מצווה עליו לעוף במהירות כנשר, לעמוד בגובה על בית המקדש, ולתקוע משם בשופר כדי שקולו יישמע למרחקים ויעורר את העם לחזור בתשובה [אבן עזרא, מלבי"ם].
החורבן המהיר בא כעונש יַעַן עָבְר֣וּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ. העם מרד בדברי התורה, ומידה כנגד מידה, מכיוון שהם נטשו את ה' תחילה, ה' יטוש את ביתו ויניח אותו ביד זרים [רד"ק]. המילה וְעַל מתפקדת כאן כמילת סיבה, בדומה למילה יַעַן [מלבי"ם].
רובד עמוק יותר על הקשר שבין נטישת הברית לפשיעה בתורה מציע כי העם אינו יכול לטעון שחטאיו נעשו באונס בגלל שליטת יצר הרע. הסיבה לכך טמונה במילים וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ – מכיוון שהם זנחו את לימוד התורה, שיש בכוחו לבטל את יצר הרע, נשללת מהם טענת האונס, וכל מעשיהם נחשבים לפשיעה מודעת ומרדנית [חומת אנך].