הפסוק משרטט הקבלה בין חטאיהן של שתי הממלכות, ישראל ויהודה, ומצביע על שורש משותף: נטישת הביטחון בה׳ לטובת הישענות על מבנים חומריים. שתי האומות מנסות להבטיח את קיומן באמצעות תנופת בנייה, אך מאמצים אלו מתגלים כחסרי תועלת ומובילים לאובדן.
הנביא פותח בכך שישראל שכח את עֹשֵׂהוּ, כלומר את ה׳ אשר גידל ורומם את העם [מצודת ציון, רד"ק], או באופן ספציפי, את ה׳ שעשה ועיצב אותם לעם עוד בימי יציאת מצרים [מלבי"ם]. כתוצאה משכחה זו, מתואר כי וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בבניית היכלות המיועדים לעבודה זרה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל], כאשר יש המקבילים זאת למנהג המצרים לבנות היכל מיוחד לכל פולחן [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה המפרשת כי ההיכלות לא נבנו לעבודה זרה, אלא כמבני מיגון והתבצרות מפני האויב [אבן עזרא, רד"ק].
לעומת ישראל, וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת, כלומר ערי מבצר [מצודת ציון]. אף על פי שיהודה המשיכה לעבוד את ה׳ בבית המקדש, חטאה התבטא בכך ששמה את מבטחה בחוזק הצבאי של עריה המבוצרות במקום לבטוח בה׳ [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. יש המציינים כי בעוד שבישראל נבנו היכלות פאר, ביהודה ניסו לבנות מבנים בעלי תועלת מעשית, אך גורלם יהיה זהה [ביאור שטיינזלץ].
העונש על חוסר הביטחון של שתי הממלכות מגיע בדמות חורבן: וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ, כאשר אַרְמְנֹתֶיהָ משמעותם ארמונות או היכלות [מצודת ציון]. האש מסמלת אויב שיישלח על ידי ה׳ לשרוף את המבנים, או לחלופין, היא משמשת כדימוי לחורבן מוחלט וכבד [רד"ק].
הפרשנים עומדים על המעבר הלשוני בפסוק מלשון זכר ("בעריו") ללשון נקבה ("ארמנותיה"). גישה אחת מסבירה כי האש שתכה בערי יהודה המבוצרות, תכלה גם את הארמונות וההיכלות של ממלכת ישראל שניבנו לעבודה זרה, כאשר המעבר ללשון נקבה משמש ככינוי ל"מלכות" ישראל [מצודת דוד, אברבנאל]. הגישה המרכזית בקרב פרשנים אחרים היא שהכינוי "ארמנותיה" מתייחס לכל עיר ועיר בפני עצמה; כלומר, האש שתישלח בעריו של העם, תכלה את הארמונות של כל אחת ואחת מהערים הללו [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].