עבודת האלילים של ממלכת ישראל מגיעה לנקודת שבר, כאשר מושא הפולחן מתגלה בחוסר האונים שלו אל מול הזעם האלוהי והחורבן הקרב. אף על פי שעגלי הזהב הוצבו בבית אל ובדן, הפסוק פונה אל שומרון וקורא לעבודה הזרה עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן, משום ששומרון הייתה עיר הבירה, ומלכיה הם אלו שהחזיקו וביססו את פולחן העגלים [רד"ק].
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה זָנַח, ובשאלה מי נטש את מי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעגל עצמו הוא שנטש את שומרון; הפסוק לועג לעבודה הזרה, שכן העגל שהעם עבד לו עזב אותו ולא הושיע אותו בעת צרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נטישה זו באה לידי ביטוי מוחשי כאשר מלך אשור כבש את הארץ, שבר את העגלים ולקח את הזהב שלהם [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים כי ה' הוא הנושא, והוא זה שזנח והרחיק את אנשי שומרון מעל אדמתם, והביא להחרבתם ולגלותם בגלל חטא העגלים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. גישה שלישית וייחודית מציעה כי המלך הוא שזנח את העגל, כלומר, הפסיק לכפות על העם את עבודת האלילים [מלבי"ם].
בעקבות החטא, מצהיר ה': חָרָה אַפִּי בָּם. הכעס האלוהי מופנה כלפי העגלים עצמם וכלפי העם העובד אותם [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי הגישה שהמלך הפסיק לכפות את הפולחן, מודגש כי כעת החרון מופנה אל העם ("בם"); בעבר ה' כעס על המלכים שכפו את החטא, אך כעת, משהעם ממשיך לייצר עגלים מכספו ומרצונו החופשי, הכעס מופנה ישירות אליו [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בזעקה אלוהית: עַד־מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן. המילה נקיון משמעותה להיות נקי וברור [מצודת ציון]. ה' תוהה עד מתי יאריך הזמן שבו העם לא יפנה את לבו להינקות ולהיטהר מאותו טינוף של עבודה זרה [רש"י, רד"ק], בפרט כאשר הם רואים שאין בעגל שום ממש [מצודת דוד], וכאשר יש להם כבר את החירות לעבוד את ה' [מלבי"ם]. חרון האף יימשך עד שהעם יהיה נקי, אך נראה כי הם אינם מסוגלים להגיע לנקיות זו [אבן עזרא].