נביאי ישראל מזהירים פעם אחר פעם מפני האשליה כי טקסים דתיים יכולים לחפות על השחתה מוסרית ורוחנית. כאשר מעשי העם פגומים, מערכת הקרבנות מאבדת את משמעותה הקדושה והופכת לריקה מתוכן. נבואה זו מופנית גם כלפי אנשי יהודה, אשר אימצו את דרכיהם החוטאות של עשרת השבטים, מתוך ביטחון שווא כי עצם הבאת הקרבנות למקדש תגן עליהם [מצודת דוד, אברבנאל].
הביטוי זִבְחֵי הַבְהָבַי זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מענייני אש, שריפה וצליה (מלשון להב או הבהוב), והכוונה היא לעולות אשר מיועדות להישרף באש על המזבח. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון נתינה (יהב), כלומר המתנות שהעם חושב שהוא מעניק לה׳ [אבן עזרא, רד"ק]. פירוש נוסף מציג זווית חברתית, ולפיו מדובר בקרבנות שנאספו על ידי העם מתוך גזל ועושק [רד"ק בשם תרגום יונתן].
על אף שהעם מקריב את הקרבנות, נאמר עליהם יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ יְהֹוָה לֹא רָצָם. מכיוון שה׳ אינו מקבל את הקרבנות ברצון, אין בהם כל תועלת רוחנית. הפרשנים מסבירים כי מוטב היה שהעם פשוט ישחט את הבהמות כדי לאכול את הבשר לעצמו, שכן הקרבן מאבד את ייעודו השמימי [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גישה מחמירה יותר מסבירה כי העם עצמו מחלל את הקדשים במכוון, הופך אותם לבשר חולין ואוכל אותם, מתוך תפיסה כופרת שלפיה ה׳ ממילא אינו משגיח על מעשיהם ואינו רוצה בקרבנותיהם [מלבי"ם].
בעקבות מעשים אלו, עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֺנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם. הכפילות בפסוק נועדה להדגיש כי בקרוב מאוד ה׳ יבוא עמם חשבון ויעניש אותם על חטאיהם [מצודת דוד, רד"ק].
עונשם יתבטא בכך שהֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ. רוב הפרשנים מבינים זאת כתיאור היסטורי של מנוסה פיזית: בעקבות החורבן והגלות, העם יברח וישוב למצרים בניגוד מוחלט לציווי ה׳ שלא לחזור לשם לעולם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. לצד זאת, יש כאן גם משמעות רוחנית עמוקה של נסיגה לאחור. החזרה למצרים מסמלת ביטול של הגאולה, כאילו העם חוזר למצבו ההתחלתי כאומה של עובדי אלילים שטרם קיבלה תורה ומצוות [מלבי"ם].