הפסוק מבטא את תסכולו של ה' על יחסם המנוכר של עם ישראל כלפי מצוותיו ותוכחותיו. למרות מאמציו המתמשכים להדריך את העם, דבריו נדחים ונתפסים כדבר נוכרי.
הפרשנים עומדים על השימוש בפועל בלשון עתיד במילה אֶכְתָּב. יש המבארים כי משמעות הפועל היא למעשה בלשון עבר, כלומר חוקי ה' כבר נכתבו להם [אבן עזרא], ויש המסבירים זאת כפעולה מתמשכת בהווה – ה' שולח אליהם נביאים בכל יום ויום כדי להוכיחם ולהזכיר להם את התורה, כאילו הוא כותב אותה עבורם מחדש תמיד [רש"י, רד"ק]. על פי המסורה, המילה נכתבת עם האות וי"ו, אך נקראת בלעדיה, ומנוקדת בקמץ קטן בשל סמיכותה למקף [מנחת שי, רד"ק].
לגבי הצירוף רֻבֵּי תּוֹרָתִי, קיימת הבחנה בין הכתיב לקרי. המילה הכתובה היא "רבו", המבטאת את הריבוי והכמות הגדולה של המצוות בתורה. לעומת זאת, המילה הנקראת היא "רבי", המבטאת גדולה, רוממות וכבוד [מצודת ציון, רד"ק]. אך למרות שה' מעניק להם דברי תורה רבים ונכבדים, הם אינם מועילים, שכן כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ – העם מתייחס לדברי ה' כאל דבר זר שאין בו חפץ [ביאור שטיינזלץ]. הניכור לתורה היה כה עמוק, עד שאם היו נתקלים בה, היא הייתה נראית להם כדבר חדש ולא מוכר, כפי שאכן אירע לימים כשמצאו את ספר התורה בימי המלך יאשיהו [רד"ק].
גישה שונה מציג המלבי"ם, הקושר את הפסוק לענייני המזבחות המוזכרים בפסוקים הסמוכים. לדבריו, רֻבֵּי תּוֹרָתִי מתייחס למזבח החוקי בבית המקדש שנעשה על פי הנחיות התורה. תושבי ממלכת ישראל הפכו את היוצרות: הם החשיבו את עבודת ה' המקורית במקדש כדבר זָר וחטא, עד כדי כך שהיו הורגים את מי שעלה להקריב שם, בעודם בוחרים לדבוק במזבחות העבודה הזרה שלהם.
רובד פרשני נוסף רואה במילה אֶכְתָּב רמז נבואי לכתיבת התורה שבעל פה. בתחילה נמנע ה' מלכתוב אותה כדי שאומות העולם לא ילמדו אותה וישתמשו בה, אך הפסוק רומז לעתיד שבו ה' יתיר את כתיבתה לאחר שיתברר שלא ייגרם מכך נזק. הדבר יתרחש בתקופת הגלות, בזמן שבו ישראל יהיו במצב של כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ [חומת אנך].