מעשיהם הריקים והשליליים של בני האדם מביאים עליהם תוצאות הרסניות, המומחשות דרך דימוי חקלאי של זריעה וקציר חסרי תוחלת. אדם המשקיע את עמלו בדברי הבל, לא רק שלא יזכה לפרי, אלא אף ימיט על עצמו אסון כבד מזה שיצר.
הנביא פותח בהכרזה כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, כלומר, הם טורחים לשווא בעבודה שאין בה ממש, כאדם הזורע רוח [רד"ק, מצודת דוד]. כתוצאה מכך, וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ, הם מקבלים גמול התואם למעשיהם, אלא שהסופה קשה, הרסנית וגדולה בהרבה מן הרוח שזרעו [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, האות ת' במילה וְסוּפָתָה באה כתוספת [אבן עזרא], או כדי לחזק ולהדגיש את עוצמת הסערה [רד"ק].
מכאן ממשיך הדימוי אל כישלון התבואה: קָמָה אֵין לוֹ. המילה קָמָה מתארת תבואה בשלה העומדת בשדה ומוכנה לקציר, השלב שבו החקלאי מצפה ליהנות מפרי עמלו [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הנמשל הוא שמעשיהם לא יצלחו ולא יניבו פרי [רש"י, מצודת דוד]. גם אם תהיה צמיחה מועטה, הרי שזהו צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח, צמח שדוף שלא ניתן להפיק ממנו קמח [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תחבירית, יש לקרוא זאת כאילו חסרה המילה 'אשר', כלומר: צמח 'אשר' לא יעשה קמח [מלבי"ם].
בסיום מוצג חוסר התוחלת המוחלט: אוּלַי יַעֲשֶׂה זָרִים יִבְלָעֻהוּ. המילה אוּלַי משמשת כאן במשמעות של "אם" [מצודת ציון, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגם אם מעשיהם יצליחו במעט והם יצליחו לצבור הון או נכסים, הם לא יזכו ליהנות מהם, שכן אויבים נוכרים יבואו ויגזלו את רכושם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה שונה מציעה כי האויבים ישחיתו את הצמח מיד כשינבוט. לפי פירוש זה, הזרים יבלעו את הצמח עוד לפני שיגדל, רק בשל החשש והספק שמא "אולי יעשה קמח", ולכן לא יותירו לו כל סיכוי לצמוח [מלבי"ם].