הפסוק מתאר את שקיעתו של אפרים בעבודה זרה, שבאה לידי ביטוי בהקמה אובססיבית של מזבחות. המילה מִזְבְּחוֹת מנוקדת בשווא באות בי"ת, מה שמצביע על צורת סמיכות, כלומר הכוונה היא למזבחות המוקדשים לעגלים או לאלילים [רד"ק]. בניגוד לייעודם המקורי של מזבחות לשמש כמקום כפרה, מזבחות אלו לא כיפרו על עוונות אלא היוו חטא בעצם קיומם [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הכפילות הבולטת בפסוק, החוזר פעמיים על הביטוי מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא, ומציעים לה מספר כיווני חשיבה. גישה אחת מתמקדת בתוספת החטא על פני דורות העבר: אפרים ירש מאבותיו מזבחות עבודה זרה שכבר הָיוּ־לוֹ, אך הוא לא הסתפק בכך והחליט להרבות ולהוסיף מזבחות חדשים על חטאי קודמיו, כפי שעשה למשל המלך אחאב [אבן עזרא, רד"ק].
גישה שנייה בוחנת את הכפילות על ציר המחשבה והמעשה. החלק הראשון של הפסוק מתאר את בניית המזבחות מתוך כוונה לחטוא, והחלק השני מתאר את הוצאת המחשבה אל הפועל, כאשר אפרים אכן הקריב עליהם בפועל ולא התחרט על מעשיו [מצודת דוד]. מעבר לכך, בעוון עבודה זרה מחשבה נדונה כמעשה, ולכן עצם התכנון להקים מזבחות נחשב לאפרים כאילו כבר עשה זאת בפועל [חומת אנך]. פירוש נוסף מחלק את הכפילות לפי השפעת החטא: האזכור הראשון מתייחס לכך שאפרים החטיא אחרים, והשני לכך שהמזבחות הפכו למכשול ולתקלה עבורו עצמו [רד"ק בשם תרגום יונתן].
התבוננות פסיכולוגית ופוליטית מציעה כי הכפילות משקפת את העיוות המוסרי העמוק של העם. אפרים הקים את המזבחות לאלילים כחלק מהתבוללות וכריתת בריתות עם עמים זרים, עד שאיבד את היכולת להבחין בין טוב לרע. בעיניו, המזבחות הרבים שהקים לעבודה זרה כלל אינם חטא; להפך, דווקא המזבחות המקוריים שהיו לו מתחילה, אלו שהוקדשו לה', הם שנחשבו בעיניו כמִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא [מלבי"ם].
בסיכומו של דבר, בעקבות ריבוי המזבחות וההתמסרות המוחלטת לחטא, הפסוק משמש כהסבר לעונש שיבוא על אפרים, שעתיד לסבול ממשא כבד של שלטון זר [רש"י].