עם ישראל נהג בעצמאות מוחלטת ומנותקת מרצון ה', הן בהנהגתו הפוליטית והן בחייו הרוחניים. השפע הכלכלי והעצמאות השלטונית, שבמקום להיות מופנים לעבודת ה', הפכו לכלים שבאמצעותם מרדו בו והביאו על עצמם חורבן.
על המילים הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי מסבירים הפרשנים כי עשרת השבטים בחרו והמליכו את מלכיהם על דעת עצמם ועל פי רצון תומכיהם, מבלי לשאול את פי ה' ומבלי לקבל את אישורו דרך נביא [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אמנם מלכותו של ירבעם נובאה מראש על ידי אחיה השילוני, אך העם עצמו לא פנה לה' כדי להמליכו, וכאשר ירבעם חטא בעשיית עגלי הזהב, היה על העם להדיחו מהמלוכה, דבר שלא קרה. למעשה, לאורך כל שנות ממלכת ישראל, המלך היחיד שהומלך על פי ציווי מפורש מה' היה יהוא [רד"ק, אבן עזרא].
לגבי המילה הֵשִׂירוּ, קיימת כפילות פרשנית הנובעת מהפער בין כתיבת המילה באות שי"ן לקריאתה באות סמ"ך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנסמכת על הכתיב, מפרשת את המילה מלשון שר. כלומר, העם מינה לעצמו שרים ומנהיגים ללא התחשבות בה', ואותם שרים הכשילו את העם. הגישה השנייה, הנסמכת על הקריאה (הֵסִירוּ), מסבירה כי העם נהג להסיר ולהדיח מלכים מהשלטון באותה שרירותיות שבה המליך אותם [רש"י, אבן עזרא, מנחת שי]. לפי זווית היסטורית ייחודית, הדחת המלכים נעשתה דווקא נגד אותם מלכים בודדים שסירבו לתמוך בעבודת העגלים, ולכן העם מרד בהם והדיחם בניגוד לרצון ה' [מלבי"ם].
המרד השלטוני לווה גם במרד רוחני. תחת המילים כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים, מבארים הפרשנים כי העצבים הם פסילים ועבודה זרה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה' העניק לעם שפע רב, אך במקום להכיר טובה, הם ניצלו את הכסף והזהב כדי למרוד בו ולייצר אלילים [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, בתקופות שבהן המלכים סירבו לממן את עבודת האלילים מאוצר המדינה, העם התעקש והשתמש בכספו הפרטי כדי להמשיך ולקיים את הפולחן [מלבי"ם].
סופו של תהליך זה טמון במילים לְמַעַן יִכָּרֵת. הפרשנים נחלקים בשאלה מה בדיוק עתיד להיכרת. הגישה המרכזית רואה בכך עונש של מידה כנגד מידה: הכסף והזהב ששימשו לעבודה זרה עתידים לאבד, להילקח על ידי האויבים ולהיכרת מהם לחלוטין [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף גורס כי העם עצמו הוא שייכרת ויגלה מארצו [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי המטרה שלשמה השקיעו את כספם בעבודה זרה הייתה כדי לממן קשר ומרד, למען ייכרת ויודח המלך שניסה לבטל את פולחן העגלים [מלבי"ם].