התנהלותה המדינית של ממלכת ישראל מתוארת כרצף של פעולות פזיזות, חסרות עצה ומשוללות נאמנות. במקום להישען על יסודות פנימיים יציבים, האומה חיפשה בריתות עם מעצמות זרות מתוך דחף פראי, תוך שהיא משפילה את עצמה ורוכשת אהבה בכסף.
המילים עָלוּ אַשּׁוּר מבטאות את פנייתם של ישראל לממלכת אשור כדי לבקש עזרה צבאית ולכונן קשרים מדיניים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. השימוש בפועל "עלו" מוסבר כהסתלקות ועזיבה של ארץ ישראל לטובת אשור, או כעלייה של ממש, בדומה למסעו של מנחם בן גדי שעלה להגיש מס כבד של כסף למלך אשור [רד"ק].
הנביא מדמה את ישראל לפֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ. המילה "פרא" מכוונת לחמור בר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] או לאדם פראי [אבן עזרא], והמילה "בודד" מתארת מצב של יחידות ובדידות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם נהג כחיה פראית המשוטטת במדבר, כשהוא פועל מתוך דחפים, ללא מנהיג מכוון וללא עצה שקולה. גישה נוספת רואה במילה "בודד" עדות לכך שלא הייתה ביניהם הסכמה ועצה אחת [אבן עזרא]. מנגד, יש המצביעים על האירוניה העמוקה בדימוי זה: בעוד שחמור הבר מטבעו אוהב להתבודד ומתרחק מחברה, אפרים אמנם מתנהג כפרא בנדודיו ממקום למקום, אך בניגוד אליו הוא מחפש לו בני ברית רבים בבת אחת, ואף יוצר קשרים מקבילים עם אשור ועם מצרים למרות העוינות ביניהן [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
על רקע זה, נאמר כי אֶפְרַיִם הִתְנּוּ אֲהָבִים. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "התנו" נגזרת מהמילה "אתנן" (שכרה של זונה), והיא נאמרת כאן בלשון גנאי. ישראל מתוארים כאישה הבוגדת בבעלה, אשר במקום לקבל מתנות ממאהביה, היא זו שמשלמת שוחד ודמי אתנן למעצמות הזרות כדי לקנות את אהבתן ועזרתן [מלבי"ם, אברבנאל]. פירוש חלופי מציע כי "התנו" הוא מלשון תנאי, כלומר עשיית תנאים ובריתות עם הגויים [רד"ק]. זווית ייחודית נוספת קושרת את המילה "התנו" ל"תנים", ומדמה את ישראל לתנים המשוטטים במדבריות כדי לחפש להם מאהבים נואפים וזרים [רש"י].