הפסוק מציג קשר ישיר ובלתי נמנע בין התרחקות מן הראוי לבין הפורענות שבאה בעקבותיה. הפועל זָנַח משמעותו עזיבה ונטישה [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים כיוונים שונים להבנת מהותו של אותו טוֹב שישראל נטשו. גישה אחת מזהה את הטוב עם ה' עצמו, שהוא הטוב המוחלט ואין טוב אמיתי בלעדיו [אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת מבאֶרת כי העם נטש את דרך הטוב ואת מה שהיה מועיל לו, תהליך שהקיף את כל חלקי העם כאשר גם שבט יהודה הלך בדרכי עשרת השבטים והפנה עורף לה' [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
כתוצאה ישירה מעזיבה זו, הפסוק קובע כי אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ, כלומר האויב ירדוף את ישראל [רש"י, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזוהי קביעה של הנביא או של ה', המבהיר כי לא ישמע לזעקת העם בשל חטאיהם. עם זאת, יש המציעים קריאה שונה ולפיה הפסוק מהווה חלק מזעקתם ומווידויים של ישראל עצמם. לפי פירוש זה, העם מגיע להכרה ומודה כי רדיפת האויב אינה אירוע מקרי, אלא עונש מכוון ומוצדק מאת ה' על כך שבחרו לעזוב את הטוב [מלבי"ם].