הושע, פרק ח׳, פסוק א׳

ה' מצווה על הנביא להרים את קולו בעוצמה ולהתריע בדחיפות ללא מרחק בין הרוח לכלי התקיעה, כאילו יש שֹׁפָר הצמוד אֶל־חִכְּךָ, כלומר לחיך שמעל לשונו. האזעקה מזהירה מפני אויב אכזר שידאה במהירות כַּנֶּשֶׁר עַל־בֵּית יְהֹוָה כדי להחריבו, או לחלופין קוראת לנביא עצמו לעמוד גבוה על המקדש כנשר ולעורר את העם לתשובה. החורבן המהיר בא כעונש מידה כנגד מידה יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי, שכן משום שהעם נטש את ה', ה' יטוש את ביתו ויניח אותו ביד זרים. העונש מגיע גם משום שוְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ, כאשר המילה וְעַל משמשת כסיבה בדומה למילה יַעַן; מכיוון שהעם זנח את לימוד התורה המבטל את יצר הרע, נשללת ממנו הטענה שחטא באונס, וכל מעשיו נחשבים לפשיעה מרדנית ומודעת.