השחיתות המוסרית והדתית בעם אינה נתקלת בהתנגדות או בזעם, אלא להפך – היא מתקבלת באהדה ובהסכמה מצד ההנהגה הבכירה, עד כדי כך שרמאות, רשעות ועוול הופכים לנושאי שיחה מקובלים, נעימים ואף משעשעים בקרב המעמדות העליונים [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך ושריו חפצים ומרוצים ממעשיהם הפסולים של העם. כאשר מצוין כי בְּרָעָתָם העם משמח את המלך, הכוונה היא למעשים רעים שבין אדם לחברו, כגון עושק וחמס. העובדה שהמלך, שמתפקידו להעמיד משפט וצדק בארץ, שמח במעשים אלו, מדגישה את עומק הקלקול [מלבי"ם]. במקביל, המילה וּבְכַחֲשֵׁיהֶם מתייחסת לשקרים ולרמאות של העם [מצודת ציון], אשר מעוררים שמחה אצל השרים. על פי הדקדוק, האות מ"ם במילה יְשַׂמְּחוּ מנוקדת בדגש [מנחת שי].
לצד הפירוש החברתי, חלק מן הפרשנים מרחיבים את משמעות ה"כחש" ומסבירים כי לא מדובר רק בשקרים בין אדם לחברו, אלא גם בהכחשת האמונה בה' ובהחזקה בעבודה זרה. על פי כיוון זה, העם שימח את המלך ירבעם ואת שריו כאשר שיתף פעולה עם פולחן עגלי הזהב שיזמו, תוך שהם מכחישים את ה' ואומרים "אלה אלהיך ישראל" [רד"ק, מלבי"ם].
מדוע המלך והשרים שמחים כל כך ברשעות ובשקר? גישה אחת מסבירה כי ההנהגה שמחה משום שידה במעל; המלך והשרים שותפים לעושק ולרמאות ביומיום, ונהנים מפירות השחיתות יחד עם העם [רד"ק]. גישה נוספת קושרת זאת למערכת היחסים הפוליטית, ומציינת כי השרים הם אלו שהמליכו את המלך מלכתחילה על בסיס אותה רשעות [אבן עזרא].
מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר, יש הרואים בכך תיאור של התקופה שקדמה לגלות אשור ולשרשרת המרידות וההתנקשויות הפנימיות במלכי ישראל. באותם ימים, בטרם החל העם למרוד במלכיו, הוא עדיין הפגין נאמנות לשלטון, והאנשים השתדלו באופן פעיל לרצות ולשמח את ליבם של המלך והשרים, דווקא באמצעות אותן רעות וכחשים [מלבי"ם].