הנביא מציג את הפער הטרגי שבין כוונותיו האוהבות של ה' כלפי עם ישראל לבין תגובתם כפוית הטובה. בעוד שה' פועל ללא הרף כדי לתמוך בעם ולכוון אותו, העם מפרש את מעשיו באופן שגוי לחלוטין.
בביאור המילים וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם, נחלקו המפרשים לשתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה יִסַּרְתִּי מלשון מוסר וחינוך. ה' מייסר את העם כשם שאב מחנך את בנו הסורר, ושולח את נביאיו כדי להדריך אותם בדרך הישרה [רש"י, אברבנאל]. ייסורים אלו מעולם לא נועדו לרעתם, אלא המטרה הייתה למנוע את אובדן כוחם ושבירתם המוחלטת, לעורר אותם לתשובה וכך לחזק את כוחם [אבן עזרא, מלבי"ם]. הגישה השנייה מסבירה את המילה יִסַּרְתִּי מלשון קשירה, כמו המילה "אסר". כשם שקשירה הדוקה של חפץ מעניקה לו חוזק ויציבות, כך ה' קשר וחיזק את זרועותיהם של ישראל, בפרט בתקופות של הצלחה וניצחונות צבאיים על אויביהם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
למרות כל זאת, תגובת העם היא וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע. גישתם השלילית של ישראל מתבטאת בשני אופנים, בהתאם לפירושים הקודמים. מצד אחד, בתקופות שבהן ה' העניק להם שפע וחיזק אותם, הם כפרו בטובתו וייחסו את הצלחתם ועוצמתם למקרה עיוור או לכוחם העצמי, תוך התעלמות מוחלטת מהשגחת ה' [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מצד שני, כאשר ה' הביא עליהם ייסורים במטרה לחנכם ולחזקם, הם טעו לחשוב שכוונתו היא להרע להם מתוך שנאה. חוסר ההבנה הזה הוביל אותם למרוד בה' ולפנות לעזרת אומות זרות, במקום להבין שהכל נעשה לטובתם [מלבי"ם, אברבנאל].