מערכת היחסים בין ה' לעמו מוצגת כאן כטרגדיה של החמצה, שבה רצונו של ה' להושיע נתקל בהתרחקות, מרידה והכחשה מצד העם.
תחילת הדברים מציגה את החטא ועונשו. המילה נָדְדוּ מבטאת תנועה והתרחקות, ובפרט נטישה של עבודת בית המקדש לטובת עבודת אלילים כדוגמת עגלי הזהב [רד"ק]. כתוצאה מכך צפוי לבוא עליהם שֹׁד, כלומר עושק, גזל והרס [מצודת ציון], שיתבטא בפלישתה של אימפריית אשור [מצודת דוד]. מתוך המקורות עולה כי קיימת כאן הדרגה כפולה של חטא ועונש. נָדְדוּ מתאר התרחקות פסיבית המביאה לתוצאה של אוי, שהיא סילוק ההשגחה והטובה. לעומת זאת, פָשְׁעוּ מבטא מרידה אקטיבית וגלויה כלפי ה', ולכן העונש עליה חמור יותר ומגיע בצורה של שֹׁד ומכה בפועל [מלבי"ם].
למרות כפיות הטובה, ה' מצהיר וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם, מלשון פדיון והצלה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו חושפות את מחשבתו ורצונו הפנימי של ה': כוונתו המקורית הייתה להושיע את העם ולפדות אותו מן הצרות שבהן הוא שרוי. יש המפרשים כי מטרת הייסורים עצמם הייתה לעורר את העם לתשובה ולהבנה של חומרת מעשיהם, מתוך מטרה שה' יוכל לפדות אותם מיד אשור [מלבי"ם].
אולם, במקום לשוב בתשובה, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים. הפרשנים נחלקו לגבי מהותם של אותם שקרים, וניתן לזהות שלוש גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי העם כפר לחלוטין בהשגחה הפרטית, וטען כי ה' אינו רואה, אינו משגיח ואינו מתערב במעשיהם, בין אם הם טובים או רעים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. גישה שניה מציגה עיוות של כוונת ה', ולפיה העם טען שכל רצונו של ה' הוא רק להרע להם, בניגוד מוחלט לכוונתו האמיתית לפדותם [אבן עזרא]. הגישה השלישית ממקדת את השקר ביחס לנביאים, וטוענת כי העם הכחיש את נבואת ירמיהו והאשים אותו בשקר כשזה הזהיר אותם בשם ה' שלא לרדת למצרים [רש"י].
בסופו של דבר, בעקבות סירובם לקבל מוסר והכחשתם את ההשגחה, ה' הסתיר את פניו מהם והפקיר אותם לאויביהם [רד"ק, מלבי"ם].