האווירה הפוליטית והרוחנית בממלכת ישראל מתאפיינת בכאוס מוחלט, מרידות אלימות, קריסת מערכת המשפט וסירוב עיקש לשוב אל ה'.
הביטוי כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר משתמש בשורש ח.ו.ם [מצודת ציון] כדי לתאר את הלהט שאחז בעם. הפרשנים חלוקים לגבי מהותה של התחממות זו. יש המסבירים כי יצר הרע מחמם אותם לעבירה כמו תנור בוער [מצודת דוד]. לעומתם, אחרים רואים בכך תיאור של תככים פוליטיים ולהט של מרד, שבו העם עצמו הופך לתנור הבוער מאש המרידה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מלהט זה, המורדים וְאָכְלוּ אֶת־שֹׁפְטֵיהֶם. המילה וְאָכְלוּ משמעותה כאן הרגו או כילו [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהעם רצח את חברי הסנהדרין מכיוון שאלו ניסו למחות בידם ולעצור את דרכם הרעה [רש"י, מצודת דוד]. במסורת חז"ל מתואר כיצד ביום המלכת ירבעם, כאשר העם רצה לעבוד עבודה זרה מתוך שכרות וקלות ראש, הם הבטיחו למלך לרצוח את חברי הסנהדרין כדי להסיר את איומה של מערכת המשפט [רש"י]. גישה אחרת מסבירה כי הרשעים שיתקו את מערכת המשפט באמצעות הפחדה, כך שהשופטים נאלצו להחניף לחזקים ולשפוט רק את חסרי היכולת, או שהרשעים הפלילו את השופטים בעדות שקר [רד"ק]. לחלופין, מדובר במצב של אנרכיה מוחלטת שבו כולם מכילים אלו את אלו, ואפילו השופטים קושרים קשר נגד המלכים [אבן עזרא].
ההשלכה הישירה של רצח השופטים וקריסת הצדק היא שכׇּל־מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ. מלכי ישראל לא החזיקו מעמד יותר מדור אחד או מעט יותר, אלא נפלו בזה אחר זה באמצעות קשרים, התנקשויות פנימיות של מורדים שעלו בכוח הזרוע, וכן בידי אויבים זרים, מה שהוביל בסופו של דבר לאובדנם ולגלות [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
למרות מעגל הדמים והאסונות, הטרגדיה האמיתית היא שאֵין־קֹרֵא בָהֶם אֵלָי. אף על פי שהעם והמלכים רואים את קריסת השלטון ואת מפלתם, איש מהם אינו פונה אל ה' כדי לחזור בתשובה או לבקש ישועה [רד"ק, מצודת דוד]. הם אמנם מחליפים מלכים בתדירות גבוהה, אך אין הבדל מהותי ביניהם; כולם נותרו רשעים ועובדי אלילים שאינם קוראים אל ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].