המשבר והצרות הפוקדים את העם אינם מובילים אותם לחשבון נפש ולתשובה, אלא חושפים את עומק עקשנותם ואת סירובם להכיר במציאות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְעָנָה מבטאת הכנעה, סבל והשפלה, והיא מתייחסת לזמן עבר, כלומר, העם כבר הושפל ומצבו התדרדר [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. המילה גְאוֹן מתארת את הגאווה, הרוממות והכבוד של עם ישראל, אשר כעת נשברים [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפגיעה והשפלת הגאווה אינן נסתרות, אלא מתרחשות בְּפָנָיו, כך שהעם רואה וחווה את סבלו בבירור אל מול עיניו [מצודת דוד, שטיינזלץ].
אף על פי כן, התגובה למשבר קשה: וְלֹא־שָׁבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל־זֹאת. למרות כל הפורענויות והייסורים שבאו עליהם, הם מסרבים לקחת מוסר, אינם חוזרים בתשובה ואינם פונים אל ה' בתפילה או בהקרבת קרבנות [מצודת דוד, מלבי"ם]. במקום לפנות לבורא, הם מעדיפים לחפש עזרה ומשענת אצל אומות זרות, עד שהם נדמים לעניים חסרי כול שאין להם עוד מה לתת לגויים כדי שיבואו לעזרתם [אבן עזרא, מלבי"ם].
לעומת הקו הפרשני המרכזי, קיימת גישה הפוכה לחלוטין באשר למצבם הנפשי של העם. לפי גישה זו, המילה וְעָנָה אינה לשון השפלה אלא לשון עדות. פניהם של העם מעידים על גאוותם ועל זדון ליבם, שכן למרות כל הצרות הם מסרבים להיכנע וממשיכים להתנהג ביהירות, כאילו אינם נתונים במצוקה כלל. חוסר דעת זה הוא שמונע מהם לשוב אל ה', וגורם להם באיוולתם לפנות לעזרת אויביהם ההיסטוריים, כמצרים ואשור, במקום להישען על העוזר האמיתי [אברבנאל].