הימים המתוארים הם ימי משבר וכאב, מציאות היסטורית קשה של היעדר ביטחון אישי ולאומי הנובעת מניתוק רוחני. וּבָעִתִּים הָהֵם מתייחס לתקופות שבהן עם ישראל לא נהג כראוי והחזיק במרדו, ימים שבהם חיו ללא אלוהי אמת וללא תורה [רש״י, רלב״ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בתקופות אלו, סרה מעליהם השגחת ה׳ והם נעזבו לחסדי המקרה [מלבי״ם]. כדוגמה היסטורית לתקופה זו, ניתן לראות את ימי רחבעם, אז עלה שישק מלך מצרים על ירושלים בעקבות המעילה בה׳, וכן את ימי אביה שבהם התרחשו מהומות קשות [רש״י].
כתוצאה מעזיבת ה׳, המציאות הביטחונית התערערה לחלוטין עד שאֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא. סכנה ארבה לאדם בכל שלב ובכל כיוון, בין אם בדרך ההליכה ובין אם בדרך החזרה [מצודת דוד]. חוסר הביטחון הקיף את כל תחומי החיים, כך שלא היה שלום למי שיצא מחוץ למקומו ולמדינתו, וגם לא למי ששב לביתו [מלבי״ם, ביאור שטיינזלץ]. המצב היה כה חמור, עד שמבחוץ שכלה חרב ומבפנים שלטה אימה [רלב״ג].
הסיבה לאותו פחד מתמיד היא כִּי מְהוּמוֹת רַבּוֹת עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת. המהומות הללו כללו פגעים שונים בתוך המדינה עצמה, כדוגמת דבר, רעב וחיות רעות [מלבי״ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי הָאֲרָצוֹת המוזכרות בפסוק אינן מתייחסות לאומות העולם, אלא לכל מקומות היישוב וארצות בני ישראל, שבהן שררה אותה מהומה וחרדה.