מצב של ריקנות רוחנית עמוקה וניתוק מוחלט ממקורות האמונה וההנהגה נפרש כאן, כאשר האומה שוקעת לתקופה חשוכה נטולת הכוונה. תקופה זו של יָמִים רַבִּים מיוחסת לעידן שלפני מלכות אסא [רש"י], לימי השופטים המתאפיינים במחזוריות של חטא וזעקה לישועה [רלב"ג], או לימיהם העתידיים של מלכים שעבדו עבודה זרה כאחז ומנשה [מצודת דוד].
הביטוי לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת מפורש בקרב רוב הפרשנים כמצב של עבודת אלילים וזניחת אמונת ה' [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מוצגת גישה הקושרת זאת למציאות של גלות: החיים בין גויים עובדי אלילים נחשבים כחיים ללא אלוהים, או לחלופין, המילה "אלוהים" מתפרשת בהקשר זה כשופטים, כלומר ישראל נתונים תחת שיפוטם של גויים וחסרים שופטי אמת משלהם [רד"ק]. זווית פילוסופית שונה מציעה כי מדובר בהיעדר התעוררות שכלית; העם לא השתמש בשכלו ובהגיונו כדי לחקור, להכיר את ה' ולדבוק בו [מלבי"ם].
המשבר מעמיק עם המצב של וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, כאשר משמעות המילה מוֹרֶה היא מלמד [מצודת ציון]. תפקידם המהותי של הכהנים הוא להורות לעם את דרכי ה' ואת משפטיו [מצודת דוד, רלב"ג], אך תפקיד זה שותק. הסיבה לכך נעוצה בעם עצמו: מכיוון שאנשי ישראל לא פנו אל הכהנים כדי לשאול ולבקש דברי תורה, הכהנים מצדם חדלו מלהורות וללמד [רש"י]. יתרה מכך, העם בחר להפנות את שאלותיו לנביאי שקר ולכהני הבעל, במקום לכהני ה' הראויים לכך [מצודת דוד], ובכך אבד ערוץ ההתעוררות הרוחנית המגיע דרך מורים ומדריכים [מלבי"ם].
השלב החותם את ההידרדרות הוא וּלְלֹא תּוֹרָה, מצב שבו העם אינו חפץ כלל בתורת ה' ומעדיף על פניה את חוקותיהם של כהני עבודת הכוכבים [מצודת דוד], תוך נטישה מוחלטת של לימוד התורה [מלבי"ם]. הפרשנים מציגים שתי תפיסות הפוכות לגבי הקשר הפנימי שבין חלקי הפסוק. גישה אחת רואה בהיעדר התורה תוצאה ישירה והמשכית: מכיוון שלא היו כהנים שיורו את הדרך, העם נותר ממילא ללא תורה [רלב"ג]. לעומת זאת, יש הסבורים כי חסרונה של התורה אינו התוצאה, אלא דווקא סיבת השורש לכל המשבר. בזמן שהתורה נלמדת לשמה, היא מגנה, מצילה ומשמשת כתבלין כנגד יצר הרע, ובזכותה ניתן לדבוק בה'. לכן, ברגע שהוסרה ההגנה הרוחנית של התורה, נסללה הדרך לאובדן האמונה ולניתוק מוחלט מה' ומהנהגתו [חומת אנך].