ביעור העבודה הזרה על ידי המלך אסא מגיע עד לתוך משפחתו הקרובה, צעד הממחיש את נאמנותו המוחלטת לה'.
הפסוק מכנה את מעכה אֵם אָסָא, אך רוב הפרשנים [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם] מסבירים כי מעכה הייתה למעשה סבתו, אם אביו. התנ"ך נוהג לעיתים לכנות סבים וסבתות בתואר אב ואם, או שהיא נקראה כך משום שגידלה אותו. עם זאת, קיימת דעה נוספת [רד"ק, מלבי"ם] ולפיה אמו הביולוגית של אסא נקראה גם היא בשם זה. אזכור ייחוסו של אסא לאישה עובדת אלילים נועד להדגיש את צדקותו, שכן למרות הרקע המשפחתי שלו, הוא עשה את הישר בעיני ה' ולא נטה אחריה [רד"ק].
בעקבות מעשיה, אסא הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה - הוא שלל ממנה את מעמדה הרשמי והשלטוני כמלכה הראשונה [ביאור שטיינזלץ], וזאת כדי למנוע ממנה להשתמש בכוחה להסתת אנשים נוספים לעבודה זרה [מצודת דוד].
חטאה של מעכה היה עשיית מִפְלָצֶת לאשרה. פרשנים מזהים מילה זו כתיאור לפסל מזעזע ומעורר אימה, מלשון פלצות ורעדה, בדומה לאלילים הנקראים "עצבים" על שום שהם מעציבים את עובדיהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, [רש"י] מציג פירוש חריף יותר ולפיו מדובר בפסל של ליצנות וזנות, דמות בעלת איבר זכרי שמעכה הייתה נבעלת לו.
בסיום הפסוק מתואר אופן השמדת הפסל: וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן. [מלבי"ם] מציין כי הפועל וַיָּדֶק נוסף כאן בהשוואה לתיאור המקביל בספר מלכים. משמעות הפעולה היא טחינת הפסל לחתיכות דקות וקטנות מאוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] (מבחינה דקדוקית, האות יו"ד במילה זו מנוקדת בקמץ והדל"ת רפויה [מנחת שי]). לאחר הטחינה והשריפה, אסא השליך את אפר הפסל אל נחל קדרון. הסיבה להשלכת האפר לנחל היא הלכתית - אפר של עבודה זרה אסור בהנאה, ולכן היה צורך להיפטר ממנו לחלוטין במים [מצודת דוד].