לאחר הניצחונות הגדולים של ממלכת יהודה, נהנתה הארץ מתקופה ארוכה של שקט ויציבות. עם זאת, קביעת הכתוב כי השלום נשמר עד שנת השלושים וחמש לאסא מעוררת קושי כרונולוגי היסטורי שנידון בהרחבה במקורות, לצד השאלה מהי אותה מלחמה שנעדרה מן הארץ.
הפרשנים נחלקים בהגדרת המילה וּמִלְחָמָה. הגישה המרכזית בקרב חלק מן הפרשנים [רד"ק ומצודת דוד] היא שהכוונה כאן היא ספציפית למלחמה פנימית בין ממלכת יהודה למלכות ישראל. לעומתם, יש המפרשים [מלבי"ם] שהכוונה היא למלחמה גדולה ומשמעותית במיוחד, שכן מלחמות קטנות וסכסוכי גבול ככל הנראה כן התרחשו באותן שנים. דעה נוספת [ביאור שטיינזלץ] גורסת כי מדובר בשקט מוחלט, ללא מלחמות מבית ומבחוץ, שנמשך כעשרים שנה בעקבות ניצחונות העבר של אביה על ירבעם וניצחונו של אסא על המצרים.
המוקד המרכזי בפירוש הפסוק נוגע לציון הזמן עַד שְׁנַת־שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ לְמַלְכוּת אָסָא. קושי היסטורי בולט עולה מכך שבעשא, מלך ישראל שמוזכר בהמשך כמי שעולה למלחמה בשנת השלושים ושש, מת כבר בשנת העשרים ושש למלכות אסא. בשל כך, מסבירים הפרשנים [רש"י ומלבי"ם] כי המניין כאן אינו מתייחס לשנות מלכותו האישיות של אסא, אלא הספירה מתחילה מיום פילוג הממלכה בימי רחבעם. חישוב השנים, הכולל שבע עשרה שנות רחבעם, שלוש שנות אביה וחמש עשרה שנות אסא, מסתכם בדיוק לשלושים וחמש שנים. לפיכך, השנה המתוארת בפסוק היא למעשה שנת חמש עשרה למלכות אסא, השנה שבה לחם נגד זרח הכושי.
ברובד נוסף, מוצגת משמעות היסטורית ורוחנית למניין השנים הללו [רש"י]. תקופה זו של שלושים ושש שנים עומדת כנגד שלושים ושש השנים שבהן היה שלמה המלך נשוי לבת פרעה. כנגד שנים אלו נגזרה גזירה על מלכי ארם להיות צרי עין ואויבים לישראל. תקופת מתיחות זו הגיעה לשיאה בשנת שש עשרה לאסא, אז כרתו מלכי ארם וישראל ברית נגדו, אירוע שהוביל את אסא לטעות ולשחד את מלך ארם בכסף וזהב.
מנגד, יש מי שנוקט בגישה פשטנית יותר [מצודת דוד], ומסביר את הכתוב כפשוטו, ולפיו השקט והיעדר המלחמה נמשכו בדיוק עד סופה של שנת השלושים וחמש למלכותו של אסא.