מתיחות גיאופוליטית וצבאית שוררת בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, ומגיעה לשיאה במהלך אסטרטגי של חסימת גבולות וניתוק דרכים. בעשא מלך ישראל, איש מלחמה שתפס את השלטון בכוח והקים שושלת חדשה, מתבסס בממלכתו ויוזם מהלך שנועד לחנוק את התנועה בין המדינות [ביאור שטיינזלץ].
ציון הזמן בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא מעורר קושי היסטורי ניכר, שכן מספר מלכים עולה כי בעשא כלל לא האריך ימים עד לשנה זו. רוב הפרשנים מסכימים כי אירוע זה התרחש למעשה בשנה השש עשרה למלכותו של אסא. המספר שלושים ושש אינו מונה את שנות שלטונו האישיות של אסא, אלא את השנים שחלפו מאז פילוג ממלכת בית דוד בימי רחבעם [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. מאחורי תאריך זה מסתתר רובד היסטורי ורוחני עמוק: הפילוג נגזר על עם ישראל למשך שלושים ושש שנים, כנגד השנים שבהן היה שלמה המלך נשוי לבת פרעה. בשנה זו, השנה השש עשרה לאסא, אמורה הייתה המלכות לחזור ולהתאחד. אולם, מכיוון שאסא בחר להישען על ברית צבאית עם מלך ארם במקום לבטוח בה', הוחמצה שעת הכושר והממלכה נותרה מפולגת [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המציעים פתרון כרונולוגי שונה, ולפיו אכן מדובר בשנה השלושים ושש למלכותו המלאה של אסא. לפי גישה זו, החישובים בספר מלכים מתעלמים מעשר שנות שלום בתחילת שלטונו ומונים רק את שנות מלחמותיו, כך שהאירוע התרחש בשלהי ימי בעשא [רד"ק].
כאשר בעשא עָלָה לכיוון יהודה, הוא לא פתח במתקפה חזיתית, אלא עצר בגבול ווַיִּבֶן, כלומר ביצר, אֶת־הָרָמָה [ביאור שטיינזלץ]. מקום זה מתואר כעיר בגבול הדרומי של ממלכת ישראל השולטת על הדרכים הראשיות [ביאור שטיינזלץ], או כמגדל גבוה שניצב ממש מול שערי ירושלים, ממנו ניתן היה להשליך אבנים על העוברים והשבים [מצודת דוד].
מטרת הביצור הייתה לְבִלְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא, כלומר חסימת צירי התנועה ומניעת מעבר חופשי. מעבר לרצון לשלוט בדרכים ולחסום את מלך יהודה [ביאור שטיינזלץ], עמד מאחורי המהלך מניע דמוגרפי מובהק: בעשא הבחין כי המונים מאזרחי ממלכת ישראל עורקים ובורחים אל ממלכתו של אסא, ולכן הקים את המבצר כדי לנעול את גבולות ארצו ולעצור את זליגת התושבים דרומה [מלבי"ם].