הלווייתו של מלך מלווה בטקסי קבורה ייחודיים, המבטאים כבוד רב וצער עמוק על הסתלקותו. ההכנות לרגע זה אינן מתחילות בהכרח לאחר המוות, אלא לעיתים נערכות על ידי המלך עצמו עוד בחייו, תוך שימוש בחומרים יקרי ערך ובמנהגי אבלות ממלכתיים.
הכתוב מציין כי המלך נקבר בקבר אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ, כלומר, הוא חפר והכין את מקום קבורתו בעצמו בעודו בחיים [מצודת דוד, מצודת ציון]. משכבו של המלך מולא בבשמים וּזְנִים. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא "מינים", כלומר הונחו שם מינים רבים ושונים של בשמים. בשמים אלו היו מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה, ביטוי המלמד על כך שהם עורבבו יחד באופן מקצועי על ידי אומן מומחה במלאכת הרקחות.
בנוגע למילים וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְדוֹלָה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. גישה אחת מפרשת זאת כהמשך ישיר לעניין הבשמים, ולפיה שרפו את הבשמים הטובים והמרקחות עד שהפכו לאפר, ואת האפר הזה זרו על המלך [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, גישה שנייה, הנשענת על מסורת חז"ל, מסבירה כי מדובר בטקס קבורה ממלכתי המקובל עבור מלכים שמתים בשלום על משכבם. לפי פירוש זה, השרפה לא נועדה לבשמים, אלא למיטתו של המלך ולכלי תשמישו האישיים. מטרת שריפת הרכוש היא להבטיח שאיש לא ישתמש עוד בחפציו של המלך לאחר מותו, ובכך להפגין כלפיו כבוד עצום וצער רב על מותו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].