לאחר עשרות שנות מלכות מוצלחות שבהן זכה המלך לעידוד מהנביאים, הוא נתקל לראשונה בדברי תוכחה קשים, ותגובתו לכך חריפה וחסרת תקדים. המלך כועס על הנביא שבא להוכיחו, וזאת משום שהנביא לא חלק לו את הכבוד הראוי למלכות [רלב"ג]. יש המדייקים כי הנביא מכונה כאן הָרֹאֶה ולא "חוזה", משום שדבריו לא נאמרו כחזון נבואי מאת ה', אלא כתוכחה הנובעת מהיגיון ואמונה. אילו היה מדבר בנחת, המלך לא היה כועס, אך הנביא דיבר בזעם וכמעט במרד מול המלך [מלבי"ם].
בעקבות הדברים, המלך אוסר את הנביא ומשליך אותו אל בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת. הפרשנים מסכימים כי מדובר בבית סוהר או בצינוק, ויש המפרשים כי המילה גזורה מהמילה "כיפה" בהיפוך אותיות, כלומר תא מעצר הבנוי בצורת כיפה בעלת תקרה מקומרת [רש"י ומצודת ציון]. המילים כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת מבטאות את הכעס העצום של המלך על דברי הנביא [מצודת דוד], או לחלופין, את העובדה שהנביא עצמו דיבר אל המלך בזעם [מלבי"ם].
זעמו של אסא לא נעצר בנביא בלבד, אלא זלג גם אל העם, כפי שנאמר וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם. הפועל וַיְרַצֵּץ משמעותו שבירה, דיכוי ולחץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכעסו של המלך גבר עליו עד כדי כך שהוא החל לדכא את נתיניו מתוך זעם כללי על הנבואה ששמע, מה שסימן שינוי לרעה בהתנהגותו כלפי העם. עם זאת, יש המצביעים על סיבה נקודתית יותר לפגיעה בעם: חלק מהעם התייצב לצד הנביא, מחה על מאסרו וביקר את התנהלות המלך, ובתגובה אסא שבר ודיכא את אותם מתנגדים שעמדו מולו [רלב"ג ומלבי"ם].
על חוסר ביטחונו של אסא בה' ועל יחסו הקשה לנביא, הוא נענש בסוף ימיו מידה כנגד מידה. מכיוון שבטח בבני אדם בצאתו למלחמה כאילו לא היו לו רגליים לעמוד עליהן בעצמו, נטל ממנו ה' את כוח ההליכה והוא חלה ברגליו. למרות זאת, גם בחוליו הוא לא דרש את ה' אלא המשיך לבטוח ברופאים בשר ודם [רלב"ג].