שנותיו האחרונות של המלך אסא מתאפיינות בהידרדרות רוחנית ופיזית כאחד, המגיעה לשיאה במחלה קשה המשקפת את ריחוקו מהשגחת ה'. אירועים אלו מציגים את קריסתו של מלך שהחליף את אמונתו בה' בביטחון מוחלט באמצעים טבעיים ואנושיים.
המחלה שבה לקה אסא החלה בְּרַגְלָיו, אך הלכה והחמירה עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ. הפרשנים מסבירים כי מדובר בנפיחות קשה שהחלה בכפות רגליו והתפשטה כלפי מעלה עד לקודקוד ראשו [רש"י, מצודת דוד], או לחלקי גופו העליונים [מלבי"ם]. פגיעה זו לא התרחשה במקרה, אלא כעונש בשיטת מידה כנגד מידה. אסא לקה ברגליו משום שגייס תלמידי חכמים לעבודות כפייה וגרם להם לטרוח על רגליהם. גישה נוספת מסבירה כי מכיוון שהעולם עומד על התורה, פגיעתו של אסא בלומדי התורה נחשבת כפגיעה ב"רגלי" העולם וביסודותיו, ועל כן קרסו רגליו שלו [חומת אנך].
הכתוב מדגיש כי וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים. משמעות הדבר היא שאפילו מתוך ייסוריו, אסא לא פנה אל ה' בתפילה לבקש רפואה, אלא שם את כל מבטחו ברופאים בשר ודם בלבד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְגַם מצביעה על דפוס פעולה עקבי של חוסר ביטחון שלם בה' [מלבי"ם]. כשם שבעבר סמך אסא על מלך ארם במקום להישען על ה', כך גם במחלתו בחר להישען על חוקי הטבע בלבד. בעקבות בחירתו זו, ה' אכן הניח אותו למקריות הטבע, ומכיוון שמבחינה טבעית לא הייתה למחלתו תרופה, החולי הלך והתפשט כלפי מעלה ללא מעצור [חומת אנך].
ברובד נוסף, הימנעותו של אסא מלדרוש את ה' משקפת את סירובו לתקן את חטאו כלפי תלמידי החכמים. במקום לפנות אליהם ולבקש שיתפללו בעדו, הוא העדיף לפנות לרופאים, ובכך הוכיח שלא שב בתשובה על הפגיעה בכבודם ולא קיים את הציווי לירא מפניהם כחלק מיראת ה' [חומת אנך].