בפנייתו אל מלך ארם, מפעיל מלך יהודה מערכת לחצים מחושבת המשלבת טיעונים היסטוריים, פיתויים כלכליים ואינטרסים גיאופוליטיים, במטרה לנתק את הברית של יריבו עם ארם. המונח בְּרִית מתייחס כאן ליחסי שלום ארוכי שנים בין הממלכות (שטיינזלץ).
כדי לשכנע את מלך ארם לבגוד בבעשא מלך ישראל, מציג מלך יהודה שני טיעונים מרכזיים. ראשית, הוא מזכיר את הברית ההיסטורית בין אבותיהם. ברית זו, מדגיש המלבי"ם, חזקה ומשמעותית יותר מהברית עם בעשא, שכן אביו של בעשא היה אדם פשוט וחסר ייחוס מלכותי. שנית, הוא פונה למניע הכלכלי: אם בעשא הבטיח או שילם ממון תמורת הברית, מלך יהודה שולח כעת בפועל כסף וזהב כדי להטות את הכף לטובתו (מלבי"ם). מהלך זה משקף את המציאות המדינית בעולם העתיק, שבו הסכמים בין מדינות הופרו לעיתים קרובות בתמורה לשוחד כספי או לקידום אינטרסים אחרים (שטיינזלץ). המצב הגיאופוליטי גם הוא נוח למהלך כזה, שכן ליהודה וארם אין גבול משותף, וממלכת ישראל ממוקמת ביניהן כאויב משותף (שטיינזלץ).
לאור זאת, הדרישה היא הָפֵר – כלומר, בטל את ההסכם (מצודת ציון). באשר למשמעות המעשית של הפרת הברית, ישנה הבחנה בין הפרשנים. יש המסבירים כי הבקשה היא שמלך ארם יצא להילחם בפועל נגד בעשא (מצודת דוד, שטיינזלץ). לעומת זאת, המלבי"ם מפרש שהדרישה מתונה יותר: מלך יהודה אינו מבקש סיוע צבאי פעיל, אלא רק שמלך ארם יפסיק לעזור לאויבו.
כך או כך, התוצאה המקווה של המהלך היא וְיַעֲלֶה מֵעָלָי, שמשמעותו שבעשא יסור ויסוג מגבול יהודה (מצודת דוד, שטיינזלץ). ברגע שתבוטל התמיכה הארמית, בעשא ייוותר בודד במערכה ולא יעז להמשיך ולהילחם לבדו (מלבי"ם).