דברי הנבואה מעוררים את המלך אסא לפעולה נחרצת, ומובילים אותו למהלך מקיף של טיהור רוחני וחידוש עבודת ה'. וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כוונת הפסוק היא לסיפורי ההיסטוריה מתקופת השופטים שהיוו עדות ואסמכתא לדברי הנבואה [רלב"ג]. שמיעה זו גרמה לאסא להבין כי מלאכתו טרם הושלמה, ועליו לאזור כוח כדי לסיים את המוטל עליו [מלבי"ם].
הכתוב מציין כי אסא שמע את וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא, ביטוי המעורר קושי, שכן הנבואה ניתנה על ידי עזריהו בן עודד. הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב זאת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לנבואת בנו של עודד, שכן המקרא נוטה לעיתים לייחס את מעשי הבן לאביו או להשמיט את המילה "בן". מנגד, יש הסבורים כי עודד האב היה עדיין בחיים, והוא עצמו השמיע לאסא נבואה זהה [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. גישה לשונית ורעיונית שונה מציעה כי המילה עֹדֵד אינה שם אדם בהקשר זה, אלא פועל המתאר כיצד הנבואה עצמה "עודדה" וחיזקה את הנביא ברוח אלוהים עוצמתית, מה שהעיד על שלמות הנבואה ונסך באסא ביטחון [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, המילה "והנבואה" חסרה את צורת הסמיכות, ומשמעותה היא "נבואת עודד" [רד"ק].
בעקבות ההתעוררות הרוחנית, אסא פועל להסיר את הַשִּׁקּוּצִים, שהם פסלי העבודה הזרה המאוסים והדוחים כשקצים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. הוא מתמקד בביעור האלילים שטרם הספיק להשמיד, ובמיוחד בערים שנלכדו, בהן לא נעשה עד כה כל טיהור אלילי [מלבי"ם]. לבסוף, וַיְחַדֵּשׁ אֶת־מִזְבַּח ה', כלומר הוא תיקן ובנה מחדש [מצודת דוד] את מזבח העולה שניצב לפני האולם [רלב"ג].