החזרה בתשובה של העם ושבועת האמונים לה' התאפיינו בשמחה פנימית עמוקה ובכנות מוחלטת. התחייבות אמיתית זו, שנבעה מתוך הלב ולא מתוך כפייה, הובילה לקבלה אלוהית ולהשכנת שלום לאומי.
השמחה הגדולה שליוותה את המעמד נבעה מכך שההתחייבות לא נעשתה מתוך אונס או רק כדי לצאת ידי חובת ציווי המלך, מצב שהיה מוביל לעצב או לשבועה שבה אין הפה והלב שווים [מצודת דוד, מלבי"ם]. בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וכן וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ מעידים על כך שעשיית המצווה בשמחה, בלב שלם וברצון, נחשבת למצווה גדולה ונוספת בפני עצמה שהייתה ערבה לה' [חומת אנך]. יתרה מכך, החיפוש אחר ה' מתוך רצון מבטא עשייה הנובעת מהכרה בטוב העצמי והמהותי של המעשה, ללא מניעים זרים או פניות אחרות כגון תקווה לקבלת שכר או פחד מעונש [מלבי"ם].
בזכות הכוונה הטהורה והשלמה הזו, וַיִּמָּצֵא לָהֶם, כלומר ה' נענה להם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. רובד עמוק יותר מפרש את המילה וַיִּמָּצֵא מלשון מציאה. אף על פי שבעקבות מעשיהם בעבר היו עליהם קטגורים בשמיים, עשיית המצוות הנוכחית בשמחה הכריעה את הכף. היא עוררה את רחמי ה', סתמה את פיות המקטרגים, וכך גברו רחמיו והוא נמצא להם בדרך של מציאה [חומת אנך].
כתוצאה ישירה מכך, וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב, כאשר מידת הרחמים האלוהית היא זו שהעניקה להם מנוחה ושלווה מכל עבר [חומת אנך].