ממלכת יהודה, אשר עד כה הורכבה באופן בלעדי מבני שבטי יהודה, בנימין והלויים, חווה שינוי דמוגרפי משמעותי כאשר מצטרפים אליה אנשים משבטים אחרים [ביאור שטיינזלץ]. התקבצות זו מתרחשת על רקע ניצחון צבאי מובהק. בשנת חמש עשרה למלכות אסא, התחוללה מלחמה בינו לבין בעשא מלך ישראל. אסא ניצח במערכה, לקח שלל רב מישראל, ובעקבות ניצחון זה ודברי הנבואה של עזריה בן עודד, החלה נהירה המונית של בני ישראל אל ממלכתו [רלב"ג].
הכתוב מתאר כי בני השבטים אפרים, מנשה ושמעון עזבו את מקומם כִּי־נָפְלוּ עָלָיו. המשמעות של נָפְלוּ בהקשר זה אינה נפילה פיזית, אלא לשון נטייה והצטרפות; הם נטו אל עבר אסא וקיבלו על עצמם מרצון להיות תחת שלטונו וממשלתו [מצודת ציון]. המניע המרכזי למעבר זה היה ההכרה הברורה בהצלחת אסא במלחמתו מול בעשא. כאשר ראו ההמונים כי ה' עמו, הם פעלו כמנהג האנושי לחבור אל הצד החזק והמצליח, ובחרו לקשור את גורלם עם ממלכת יהודה [ביאור שטיינזלץ].