מערכת היחסים הכלכלית והמדינית בין שלמה המלך לחורם מלך צור כללה העברת שטחים וערים בין הממלכות. בספר מלכים מתואר כי שלמה הוא שנתן לחירם עשרים עיר בארץ הגליל, ואילו כאן מתואר כי חורם הוא שנתן ערים לשלמה. הפרשנים מציעים שתי דרכים מרכזיות ליישב את ההבדל בין המקורות.
הגישה הראשונה רואה בכך עסקת חליפין הדדית שנועדה לחזק את הברית בין המלכים. לפי גישה זו, שלמה נתן לחירם ערים באזור הגליל, ובתמורה נתן חירם לשלמה ערים בתוך ארצו שלו. ספר מלכים בחר לתעד את נתינתו של שלמה, ואילו ספר דברי הימים משלים את התמונה ומתעד את נתינתו של חירם, שכן דרכו של המקרא להסתיר פרט במקום אחד ולגלותו במקום אחר [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך].
הגישה השנייה מפרשת את האירועים כרצף כרונולוגי של מסירת הערים והחזרתן. שלמה העביר את הערים לחורם כחלק מתשלום חובותיו, במטרה שהערים יספקו את הכמות העצומה של החיטים והשמן ששלמה התחייב להעביר לצור מדי שנה. אולם, כאשר חירם יצא לראות את הערים, הוא לא היה מרוצה מהן והבין שאין ביכולתן להפיק תוצרת חקלאית מספקת. משום כך, חירם החזיר את הערים לידי שלמה. נמצא שהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה הן למעשה אותן ערים ששלמה העביר לו תחילה, וכעת חזרו לבעלותו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות קבלת הערים לידיו, בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מטרת יישוב הערים משתנה בהתאם לגישות השונות: אם הערים ניתנו לשלמה בתוך שטחו של חירם, יישוב הישראלים בהן נועד להוות מעוז שליטה ולהחזיק בהן מבחינה ביטחונית [רד"ק]. לעומת זאת, אם מדובר בערים שהוחזרו לשלמה עקב חוסר כדאיות כלכלית, יישוב בני ישראל בהן נועד למטרה חקלאית. הישראלים עבדו את האדמה ששוקמה, ובזכות התוצרת שהפיקו, הצליח שלמה לשלם לחורם את חובותיו השנתיים באופן עצמאי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].