הפסוק משרטט חלוקה מעמדית ולאומית ברורה בממלכת שלמה, ומבחין בין תפקידיהם של בני ישראל לבין תושבי הארץ הנכרים. בעוד שהנכרים גויסו לעבודות כפייה פיזיות, בני ישראל יועדו לתפקידי פיקוד, צבא ומינהל בכירים.
המילים וּמִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל באות להנגיד את מעמדם של הישראלים למעמד העמים האחרים שהוזכרו קודם לכן [מצודת דוד]. שלמה לא הפך את בני ישראל לעבדים לִמְלַאכְתּוֹ, כלומר למלאכת הבנייה הפיזית של המפעלים השונים [רש"י]. אף על פי שלשלמה הייתה הסמכות המלכותית החוקית לגייס גם את בני ישראל לעבודות כפייה, כפי שמופיע ב"פרשת המלך" בספר שמואל, הוא בחר שלא לעשות זאת [רלב"ג].
במקום עבודת כפיים, בני ישראל איישו את שורות הצבא. הם שימשו כאנשי מלחמה, שרי רכב, פרשים, וכן שָׂרֵי שָׁלִישָׁיו – ביטוי המכוון לגיבוריו [מצודת ציון] ולמפקדי הצבא שלו [ביאור שטיינזלץ]. שלמה הקפיד שלא למסור תפקידים ביטחוניים רגישים אלו בידי זרים, ולכן הותיר לנכרים שגרו בארץ את תפקידי הפועלים הפשוטים והסבלים [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, בני ישראל לא היו מנותקים לחלוטין ממפעלי הבנייה. תוספת המילה אֲשֶׁר בצירוף אֲשֶׁר לֹא נָתַן באה לדייק כי אמנם הם לא ניתנו כעבדים, אך חלקם כן נשלחו ללבנון בתפקידי ניהול ופיקוד. רבבות ישראלים שהו בלבנון לא כדי לעסוק בעצמם בכריתת העצים ובמלאכה הפיזית, אלא כדי לשמש כשרי ניצבים שתפקידם לפקח ולהשגיח על הפועלים הנכרים שעשו זאת [מלבי"ם].