שמואל ב, פרק כ״ד, פסוק ג׳

שר הצבא יואב מביע התנגדות נחרצת ליוזמת המלך דוד למנות את העם, ופותח את דבריו בברכה שה' ויוסף אל העם, כלומר יוסיף על מספרם הנוכחי. הוא מאחל להם ריבוי מיידי ועצום של הכפלה חוזרת ונשנית כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, ומביע תקווה שוְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת את ההתרבות הזו עוד בימי חייו. לאחר הברכה יואב עובר להסתייגות ושואל וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה, בניסיון להבין מדוע המלך מתעקש על מפקד מיותר שעלול לעורר עין הרע ולסלק את הברכה השורה רק בדבר הסמוי מן העין. יואב מנסה לשכנע את דוד בטענה המעשית שהעם ממילא נאמן לו ויתייצב לצדו בעת הצורך, והשימוש בנימוקים הגיוניים ורוחניים אלו מצביע על כך שהמפקד לא היה אסור הלכתית אלא היווה טעות מסוכנת בשיקול הדעת.