שמואל ב, פרק כ״ד, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לחשוב איך הייתם מגיבים אם חבר טוב, או אפילו מלך, היה מבקש לעשות משהו שאתם בטוחים שהוא טעות? יואב שר הצבא מוצא את עצמו בדיוק במצב כזה מול דוד המלך, שרוצה לערוך מפקד ולספור את עם ישראל. יואב חושב שזו טעות גדולה, אבל לפני שהוא מתנגד, הוא פותח בברכה עצומה מכל הלב. הוא מברך וְיוֹסֵף... אֶל הָעָם, כלומר שה׳ יוסיף וירבה את עם ישראל, ולא סתם קצת, אלא כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים. זו ברכה שהמספר של העם יוכפל עוד פעם ועוד פעם, מאה פעמים! יואב מאחל שהברכה הזו לא תקרה בעתיד הרחוק, אלא ממש עכשיו, ומוסיף וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת, כדי שדוד יזכה לחיות ולראות את הברכה הזו במו עיניו. רק אחרי הברכה היפה הזו, יואב שואל את דוד וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. הוא מנסה להבין למה המלך כל כך רוצה לספור את העם ומסביר לו שספירה יכולה להיות מסוכנת, כי ברכה נמצאת רק בדברים נסתרים שלא סופרים אותם, וכשמתחילים לספור הברכה עלולה להסתלק. חוץ מזה, יואב מזכיר לדוד שאין באמת צורך לספור את החיילים כי העם כולו נאמן מאוד למלך וכולם יתייצבו לעזור כשיהיה צורך, אז למה לקחת סיכון מיותר? יואב לא אומר לדוד שזה איסור מוחלט מהתורה, אלא מסביר לו בהיגיון שזו פשוט טעות שיכולה לגרום לנזק, ומנסה לשכנע אותו לוותר על הרעיון.