שמואל ב, פרק כ״ד, פסוק י״ז

תארו לעצמכם מנהיג שרואה את העם שלו בצרה גדולה, ובמקום לחפש אשמים אחרים, הוא קם ולוקח את כל האשמה עליו. זה בדיוק מה שעושה דוד המלך. כשהוא רואה את המלאך פוגע בעם בגלל המפקד שהוא בעצמו ערך, אבל נמנע מלפגוע בו, דוד פונה אל ה׳ ולוקח אחריות מלאה. הוא מתוודה ואומר אָנֹכִי חָטָאתִי והֶעֱוֵיתִי, כלומר, אני הוא זה שעשה את העוון והטעות. דוד מרגיש כאב עצום על האנשים שנפגעים, קורא להם וְאֵלֶּה הַצֹּאן, כמו רועה שדואג לכבשים האהובות שלו, ושואל את ה׳ במה הם חטאו שמגיע להם עונש כזה. מתוך אהבה גדולה לעם, דוד מבקש תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי. הוא בעצם מבקש שהעונש יעבור אליו, והוא מוכן לקבל על עצמו את הפגיעה כדי להציל את עם ישראל. אבל יש בבקשה הזו עוד משהו חכם מאוד. דוד הבין שכאשר המלאך פוגע, הוא עושה זאת בלי להבדיל בין צדיקים לאנשים שאינם צדיקים. לכן, כשדוד מבקש שהמכה תעבור אליו, הוא למעשה מבקש שה׳ בעצמו ינהל את העונש. דוד יודע שה׳ הוא שופט צדק, שיודע להבחין בדיוק מי אשם ומי לא, וכך הוא דואג שהמשפט ייעשה בצורה הכי הוגנת וצודקת שאפשר.