שמואל ב, פרק כ״ד, פסוק י׳

קרה לכם פעם שמיד אחרי שעשיתם משהו, הרגשתם פתאום צביטה חזקה בלב והבנתם שטעיתם בענק? זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך מיד אחרי שסיים לספור את העם. הכתוב אומר וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ, כלומר, הלב שלו הציף אותו בחרדה, בצער ובחרטה עמוקה. הוא הרגיש התעוררות פנימית שגרמה לו להבין מיד את הטעות שלו. המילים אַחֲרֵי כֵן לא מתארות רק משהו שקרה אחר כך, אלא מסבירות שהחרטה הגיעה בגלל שהוא ספר את העם. ולמה הספירה הייתה בעייתית? כי דוד עשה זאת מתוך גאווה. הוא התגאה בגודל העם שלו, ובאותו רגע הסיר את ליבו מההישענות על ה׳, שהוא העוזר האמיתי. מתוך ההבנה הזו, דוד פונה אל ה׳, מודה ואומר חָטָאתִי מְאֹד. הוא מתחנן ומבקש הַעֲבֶר נָא, כלומר, אנא סלק והסר את החטא שלי. דוד מבקש זאת כדי שהעם לא ייפגע בגלל הטעות שהוא עצמו עשה. את התפילה שלו הוא מסיים במילים כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד, שמשמעותן היא שעשיתי מעשה של שטות. דוד מסביר שהשטות הזו נכנסה בו עד שהוא פשוט שכח את האזהרות, והוא מבקש שהדבר ייחשב לו כטעות שנעשתה בשוגג ולא בכוונה, כי ממש לא מגיע לעם החף מפשע לסבול בגלל טעות אישית של המלך.