נביא ה' מציב בפני המלך דוד בחירה גורלית וקשה, ופורש בפניו שלוש דרכים שונות של ענישה לאומית. גד פותח ושואל הֲתָב֣וֹא, כאשר האות ה"א משמשת כה"א השאלה [מצודת ציון], ומשמעותה היא האם תבחר ותסכים לקבל עליך את הדין [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], כתמורה למגפה שהייתה עתידה לבוא ממילא בשל קיום מפקד העם ללא מתן כופר [מצודת דוד].
האפשרות הראשונה היא שבע שנות רעב. הפרשנים מתמודדים עם הפער מול ספר דברי הימים, שם מוזכרות שלוש שנות רעב בלבד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהגזרה החדשה אכן הייתה לשלוש שנים בלבד, אך מכיוון שישראל סבלו זה עתה משלוש שנות רעב רצופות בגלל פרשת הגבעונים, הרי שיחד הצטברו שש שנים. השנה השביעית תהיה שנת רעב ממילא, שכן האדמה התייבשה וייקח זמן עד שיצמח קציר חדש [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. גישה אחרת מציעה ששלוש שנות רעב יתרחשו בחיי דוד, ויתר השנים לאחר מותו [מלבי"ם].
האפשרות השנייה היא תבוסה צבאית. המילה נֻסְךָ פירושה שתהיה נס ובורח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה וְה֣וּא מכוונת לאויב [ביאור שטיינזלץ]. הרדיפה תהיה כה חסרת פשרות, עד שהכול יכירו כי מדובר בגזרה מאת ה', ולא בניצחון טבעי של האויב [רד"ק]. עם זאת, העונש מתמקד בעצם התבוסה והנפילה בחרב, ולא בכך שדוד עצמו ימות במלחמה או שיעברו התעללות מצד האויבים [אברבנאל].
האפשרות השלישית היא דֶּ֙בֶר֙, מחלה מידבקת וקשה [ביאור שטיינזלץ]. למעשה, אפשרות זו מבטאת הקלה. העם היה חשוף ממילא לפגיעת "עין הרע" טבעית בשל עצם ספירתו במפקד, אך ה' החליט להפוך את הפגיעה הזו לעונש מוגבל, קצר ומושגח ישירות על ידו מתוך רחמים על דוד [אברבנאל, מצודת דוד].
העונשים מוצגים בפסוק בסדר יורד, מן החמור והארוך אל הקל והקצר: משנים של רעב, לחודשים של מלחמה, ועד לימים בודדים של דבר [מלבי"ם]. החזרה על המספר שלוש אינה מקרית; היא רומזת לשלוש המרידות שמרדו ישראל בדוד (אחרי איש בושת, אבשלום ושבע בן בכרי), או מקבילה לשלוש הגזרות שדוד עצמו חזה בעבר שייפלו על שאול המלך [אברבנאל].
בסיום דבריו דורש גד הנביא מדוד: וּרְאֵ֔ה, כלומר התבונן בראיית הלב ובהבנה [מצודת דוד] ובחר מה להשיב לשֹׁלְחִ֖י, שהוא ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דוד בחר באפשרות השלישית משום שרעב נחשב לעונש הקשה מכולם, ומלחמה יוצרת קלון ותלות משפילה בבני אדם, ואילו מחלה מגיעה ישירות מידי שמים. בנוסף, הדבר פוגע בכולם בשווה, מה שמונע מהעם לטעון שהמלך בחר בעונש שאינו נוגע לו אישית בשל עושרו או גבורתו. בסופו של דבר, המפקד היה רק כלי נסתר כדי להעניש את ישראל על חטאיהם הקודמים מבלי שישנאו את המלך, אך דוד, כרועה נאמן, לקח את האשמה על עצמו [אברבנאל].