מגפת הדבר שהכתה בעם ישראל מגיעה אל שערי ירושלים ומאיימת להחריבה. ברגע דרמטי זה, כשהמוות מרחף מעל העיר, מתערבת ההשגחה העליונה, עוצרת את ההרס ומסמנת את המקום המקודש ביותר לעתיד האומה.
הכתוב מתאר כי וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ אל יְרוּשָׁלִַם במטרה לְשַׁחֲתָהּ ולהחריבה. הפרשנים חלוקים בשאלת זהותו ומהותו של מלאך זה. גישה אחת מציעה כי המלאך הוא למעשה משל למגפה עצמה, שהתפשטה והלכה עד שהגיעה לעיר (אברבנאל), או כינוי לכוחו של ה' הפועל בעולם ומכה בעם (מלבי"ם). לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בכך הופעה ניסית ומוחשית של מלאך רוחני, שדמותו נראתה באוויר כשחרבו שלופה ונטויה על ירושלים. מטרת ההתגלות המאיימת הייתה לעורר את דוד המלך לזעוק ולהתפלל, ובכך לסמן את מקומו העתידי של בית המקדש כמקום של תפילה וכפרה (רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם). מנגד, קיימת דעה ייחודית ולפיה המלאך לא היה אלא נביא בשר ודם, פנחס בן אלעזר הכהן, שפעל כשליח ה' (רלב"ג), אך פרשנים אחרים דוחים גישה זו בתוקף, שכן תיאור החרב השלופה והציווי להרפות את היד אינם הולמים נביא אנושי (אברבנאל).
כאשר הסכנה מרחפת על העיר, נאמר כי וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה. משמעות הדבר היא שה' הפך את מחשבתו ושינה את החלטתו (מצודת ציון, שטיינזלץ), כאשר המילה אֶל משמשת כאן במשמעות של "על" (רד"ק). עצירת המגפה התרחשה בזכות תפילתו של דוד, שלקח על עצמו את האשמה וביקש למות במקום העם כשראה את סביבתו הקרובה נופלת מתה, וכן בזכות קדושת המקום שעליו ריחף המלאך, מקום המזבח העתידי הרווי בזכויות היסטוריות ועתידיות (אברבנאל, מלבי"ם).
ה' פונה אל המלאך המכה בעם ואומר לו: רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ. המילה רַב מתפרשת כ"די", כלומר מספיק אנשים מתו עד כה (מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ), והציווי הֶרֶף נגזר מלשון רפיון, כלומר הנח את ידך ועצור את ההשחתה (מצודת ציון, שטיינזלץ). לצד הפירוש הפשטני, מובא מדרש המעניק משמעות שונה למילה רַב. לפי גישה זו, ה' ציווה על המלאך לקחת את ה"רב", האדם הגדול והחשוב שבעם. באותה שעה מת אבישי בן צרויה, שהיה שקול כנגד רובה של הסנהדרין, ובמיתתו כיפר על העם כולו והשלים את מכסת המגפה (רד"ק, אברבנאל).
המלאך נעצר כאשר הוא עומד עִם גֹּרֶן, כלומר סמוך וקרוב לגורן (מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ), השייך להָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי. הכתוב רומז למורכבות בשמו של ארונה: המילה נכתבת "האורנה" אך נקראת הָאֲרַוְנָה, תופעה לשונית של היפוך אותיות שאינה משנה את המשמעות. תוספת ה"א הידיעה לשם פרטי היא חריגה, וייתכן שמדובר בתואר ולא רק בשם (מנחת שי, רד"ק). הוא מתואר כהַיְבֻסִי, משום שהיה מבני יבוס ושימש כשר המצודה של ציון, וחז"ל מציינים כי היה למעשה גר צדק (רש"י, מצודת דוד).