מערכת היחסים בין ה' לעמו ולמנהיגם מגיעה לנקודת משבר נסתרת, המובילה לשרשרת אירועים טראגית שבה שזורים גזרה אלוהית וחולשה אנושית.
המילה לַחֲרוֹת משמעותה כעס וחרון אף, והמילה וַיָּסֶת מבטאת פעולה של גירוי, הדחת הלב והסתה [מצודת ציון, שטיינזלץ, רש"י].
הכתוב פותח במילים וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אך אינו מסביר במפורש מהי הסיבה לאותו כעס אלוהי [רש"י]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "ויוסף" מצביעה על כך שזהו המשך לכעסים קודמים שהביאו לפורענות על העם, כדוגמת שלוש שנות הרעב שפרצו בעוון הפגיעה בגבעונים, או המגפה שהכתה בעקבות מרד אבשלום [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד, שטיינזלץ]. באשר לסיבת הכעס הנוכחי, יש הסבורים כי העם היה נגוע בעבירות נסתרות שדוד כלל לא ידע עליהן, ולכן לא יכול היה לבערן [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי החרון נבע מחטא שלטוני ולאומי: ישראל מרדו במלכות בית דוד כשהלכו אחרי שבע בן בכרי. מאחר שהעם חטא נגד מלכו, הצדק האלוהי סובב שהעונש יבוא עליהם דווקא דרך המלך עצמו [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד]. דעה נוספת מציעה כי הצטברו בישראל עוונות רבים שטרם מילאו את סאת העונש, וההסתה נועדה להביא את החטא לכדי השלמה כדי שניתן יהיה לפקוד עליהם את חטאתם [אלשיך].
כאן מתעוררת שאלה נוקבת סביב המילים וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם: כיצד ייתכן שה' מסית אדם לחטוא ולאחר מכן מעניש אותו? כדי ליישב זאת, יש המפרשים כי ההסתה מיוחסת לה' רק באופן כולל ועקיף בהיותו הסיבה הראשונה לכל המתרחש בעולם, אך בפועל, לבו של דוד הוא שהסית אותו [רלב"ג]. גישה רווחת יותר מסבירה כי מי שהסית את דוד בפועל היה השטן, יצר הרע, או מלאך משחית, וה' רק אפשר למחשבה ההרסנית לחדור ללבו של המלך ולא מנע זאת ממנו [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ, אלשיך].
באשר למהות החטא שבפקודה לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה, הפרשנים נחלקים למספר כיווני חשיבה. גישה אחת רואה בחטא פגם הנוגע לאופן הספירה: דוד מנה את העם שלא לצורך ממשי, וספר אותם לגולגולותיהם במקום לאסוף כופר נפש כפי שדורשת התורה. ספירה ישירה כזו מסלקת את הברכה השורה על הדבר הסמוי מן העין, וחושפת את העם לפגיעתה הקטלנית של עין הרע [רד"ק, רלב"ג, מלבי"ם].
לעומת זאת, יש הטוענים כי החטא לא היה טמון באופן הספירה, אלא בפגם מוסרי ואמוני עמוק: דוד, מלך חסיד שכל חייו שם את מבטחו בה' בלבד, התפתה לעת זקנתו לגאווה והחל לשים את ביטחונו בכוחו הצבאי ובריבוי עמו. דווקא בשל מעלתו הרוחנית העצומה, פגם קל של חוסר ביטחון בה' נחשב לו לעוון חמור [רלב"ג, אברבנאל].
זווית נוספת מציעה כי המניע לספירה נבע מחשדנות שלטונית: בעקבות המרידות האחרונות שחווה, דוד איבד את אמונו בנאמנות העם. הוא ביקש למנותם ולרשום אותם באופן מסודר כדי לוודא שבעת מלחמה איש לא ישתמט מחובתו, ובכך הפגין חוסר אמון שהוביל לתוצאות הרסניות [מלבי"ם].