תגובתו הנדיבה של ארונה לבקשת דוד המלך חושפת לא רק נכונות להעניק את השטח המבוקש, אלא רצון כן לספק את כל צרכי הפולחן בשלמותם. ארונה פונה אל דוד ברוח נדיבה ומציע לו יִקַּח וְיַעַל – כלומר, יקח את הגורן כדי להקים עליו מזבח, ויעלה עליו לקורבן את הַטּוֹב בְּעֵינָו (מילה הנכתבת חסר אך נקראת "בְּעֵינָיו" [מנחת שי]), מתוך רכושו של ארונה [מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל].
ארונה מפרט את תרומתו ומציע את הַבָּקָר המוכן והמצוי במקום כקורבן לָעֹלָה. כדי להבעיר את האש על המזבח, הוא מציע להשתמש בציוד החקלאי שברשותו: וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. הפרשנים מסבירים כי הַמֹּרִגִּים הם כלי עץ כבדים ששימשו לדיש התבואה. כלים אלו היו מלאים בחריצים [רש"י] או שבתחתיתם היו תקועות אבנים חדות [מצודת ציון], והם הועברו על הקש שוב ושוב כדי לחתכו לתבן למאכל בהמות. וּכְלֵי הַבָּקָר הם שאר כלי העץ ששימשו לחרישה ולהכוונת הבהמות, כדוגמת הדרבן [רלב"ג, מצודת דוד]. יתרה מזאת, חלק מהמפרשים מציינים כי בספר דברי הימים מתואר שארונה הוסיף ונתן גם את החיטים שהיו בגורן לצורך קורבן מנחה [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל].
מאחורי הפירוט הנרחב של תרומת ארונה מסתתר מניע פסיכולוגי עמוק. דוד המלך, הידוע בחסידותו, ביקש להקריב קורבן לה'. ארונה חשש שדוד יסרב לקבל את הגורן בחינם, שכן המלך עלול היה לחשוב שהמתנה ניתנת לו מתוך בושה ואי-נעימות, רק משום שהמלך בכבודו ובעצמו הגיע לבקש זאת פנים אל פנים. כדי להוכיח שכוונתו טהורה, ארונה הוסיף מיוזמתו את הבקר, המורגים והכלים. תוספת נדיבה זו, מעבר למה שנתבקש, נועדה להראות לדוד שהנתינה נעשית בלב שלם ובשמחה, ולא מתוך אילוץ או כבוד למלכות [חומת אנך].