בסיומו של משבר קשה, מתרחש רגע של פיוס בין ה' לעמו, המביא לעצירת המגפה הקטלנית שהכתה בעם. דוד המלך מקים מזבח במקום שבו נעצר המלאך המשחית, ומעלה עליו קורבנות, פעולה שבעקבותיה שבה ההשגחה האלוהית להגן על ישראל.
דוד מקים את המזבח, וכתוב וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים. העובדה שדוד יכול היה להקריב קורבנות במקום זה נובעת מכך שבית המקדש טרם נבנה, ועל כן טרם נאסרה ההקרבה בבמות פרטיות [רלב"ג]. הקמת המזבח והקרבת הקורבנות נעשו דווקא בחלקה שדוד התעקש לקנות בכסף מלא מארוונה היבוסי ולא לקחתה בחינם, כדי ללמד שאין זה ראוי לעבוד את ה' בדבר שאינו שייך לאדם לחלוטין או שהושג מתוך כפייה [רלב"ג].
בעקבות מעשיו של דוד נאמר וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא שה' התרצה ופויס. ה' קיבל את תפילתם של יושבי הארץ [רד"ק], ובעקבות זאת וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, והמשחית סר לחלוטין מעל ישראל [מצודת דוד]. עצירת המגפה על ידי הקורבנות ממחישה כי מטרתם האמיתית של הקורבנות היא להביא את האדם לידי דבקות שלמה בה', ובכך להמשיך את ההשגחה האלוהית על העם [רלב"ג].
מתוך האירוע הקשה והחטא של דוד צמח גם חסד היסטורי גדול, שכן בעקבות המגפה ועצירתה נתגלה המקום המדויק שבו בחר ה' לבנות את בית המקדש [רלב"ג]. עם זאת, ישנה ביקורת עמוקה על העם באותה תקופה. הסיבה הפנימית לכך שרבבות מישראל נספו במגפה זו הייתה משום שהם לא תבעו ולא דרשו את בניין בית המקדש. מתוך כך נלמד קל וחומר לדורות: אם אלו שבית המקדש טרם נבנה בימיהם נענשו על שלא דרשו אותו, על אחת כמה וכמה שחובה על הדורות שבהם המקדש חרב להתפלל ולייחל לבניינו. מסיבה זו ממש תיקנו הנביאים והזקנים שיהיו ישראל מתפללים בכל יום להשבת השכינה לציון ולחידוש סדר העבודה בירושלים [רד"ק].