שמואל ב, פרק כ״ד, פסוק כ״ה

יצא לכם פעם להרגיש הקלה עצומה אחרי שתקופה קשה מאחוריכם? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. אחרי מחלה קשה שפגעה בעם, מגיע רגע של שלום ופיוס עם ה'. דוד המלך מקים מזבח ומקריב עליו עֹלוֹת וּשְׁלָמִים. באותם ימים בית המקדש עדיין לא היה קיים, ולכן היה מותר להקריב קורבנות במקומות פרטיים. דוד התעקש לקנות את השטח של המזבח בכסף מלא מאדם בשם ארוונה, ולא להסכים לקבל אותו בחינם. הוא רצה ללמד אותנו שאי אפשר לעבוד את ה' עם משהו שלא שייך לנו באמת או שהשגנו בכוח. המטרה האמיתית של הקורבנות הייתה לחבר את העם מחדש לה', וכך באמת קרה. ה' קיבל את התפילה של העם, כמו שכתוב וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ, כלומר ה' התרצה וסלח. מיד לאחר מכן וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, והמחלה עזבה את ישראל לגמרי. מהאירוע הקשה הזה צמח גם משהו נפלא, כי דווקא שם התגלה המקום המדויק שבו ה' בחר שייבנה בית המקדש. אבל למה בכלל העם נפגע כך מתחילת הסיפור? הסיבה הפנימית הייתה שהם לא ביקשו ולא דרשו מספיק לבנות את בית המקדש. מזה אנחנו לומדים שיעור חשוב: אם הם נפגעו כשהמקדש עוד לא נבנה, אנחנו צריכים על אחת כמה וכמה להתפלל בכל יום ולבקש מה' שיבנה מחדש את בית המקדש בירושלים.