דוד המלך ניצב בפני הכרעה טראגית ובלתי אפשרית, שעליו לבחור בין שלושה עונשים לאומיים כבדים: רעב, מלחמה או מגפה. מול האפשרויות ההרסניות, הוא מכיר בכך שרחמי בשר ודם הם מוגבלים ופגומים, ולכן הוא בוחר למסור את גורל העם ישירות לידיו של האל הרחום.
כאשר דוד אומר צַר־לִ֣י מְאֹ֑ד, המילה צר מבטאת צרה ודחק [מצודת ציון]. דוד חש מצוקה עמוקה מעצם הבחירה [ביאור שטיינזלץ], ומדגיש כי גם העונש הקל ביותר מבין השלושה הוא קשה מנשוא [רש"י, מצודת דוד]. יש המפרשים כי שלוש המילים הללו רומזות לשלושת העונשים שהוצעו לו: צרות העין של הרעב, רדיפת האויבים, ועוצמת המגפה [חומת אנך].
בבקשתו נִפְּלָה־נָּ֤א בְיַד־ה', הפרשנים מסכימים כי דוד בוחר במגפת הדבר. הוא מעדיף עונש שהוא ביטוי להשגחה אלוהית ישירה, על פני רעב שהוא עונש טבעי, או חרב שתלויה בבחירתם החופשית של בני אדם [מלבי"ם]. הבחירה במגפה נובעת מהרצון להימנע מהמצב של וּבְיַד־אָדָ֖ם אַל־אֶפֹּֽלָה. בשנות רעב, העם ייאלץ להיות תלוי בחסדיהם של עשירים שאוצרים פירות, או לנדוד לארצות זרות כדי לחפש לחם, מה שיחשוף אותם לאכזריות אנושית ולחרפה בין הגויים. בדומה לכך, גם מנוסה מפני האויב במלחמה מביאה לביזיון לאומי [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לכך, בחירתו של דוד משקפת את רגישותו כמנהיג. לו היה בוחר במלחמה, העם היה טוען שהוא בוטח בגבורת חייליו ולכן אינו חושש לחייו. לו היה בוחר ברעב, היו אומרים שהוא סומך על עושרו ואוצרותיו בזמן שישראל גוועים. לכן, דוד בחר במגפת הדבר, שכן זהו עונש שוויוני שבו אין הבדל בין עשיר לעני או בין מלך לאזרח פשוט [רש"י, רד"ק]. בנוסף, בעוד שרעב ומלחמה מותירים את החללים מוכים ומוטלים בדרכים, המגפה פועלת אחרת ואינה גורמת לביזיון כזה [רד"ק].
מבחינה לשונית, המילה הכתובה בפסוק כ-רחמו נקראת במסורת הקריאה כ"רחמיו" [מנחת שי].