אנשי יבש גלעד מפגינים נאמנות עמוקה ומסירות נפש כלפי מלכם הראשון, ויוצאים למבצע חילוץ נועז כדי להשיב את כבודו האבוד. המהלך דרש אומץ רב, שכן וַיָּקוּמוּ כָּל־אִישׁ חַיִל מתאר קבוצת אנשים נועזים שחדרו לתוך עיר פלשתית כדי לגנוב את שרידי הגופות שהוצגו שם לראווה [ביאור שטיינזלץ]. לאחר החילוץ, לקחו את הגופות וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה, כלומר לעיר יבש גלעד [רש"י].
בתיאור הקבורה נאמר וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹתֵיהֶם. השימוש במילה "עצמות" אינו מעיד בהכרח על שלדים בלבד, אלא זהו ביטוי מקראי שגור המתייחס לקבורת הגוף כולו [חומת אנך]. הקבורה התקיימה תַּחַת הָאֵלָה, שהוא סוג של אילן סרק [מצודת ציון], ומיקומו היה בנחלה מיוחדת ביבש [ביאור שטיינזלץ].
בסיום המעשה, וַיָּצוּמוּ שִׁבְעַת יָמִים. הפרשנים מסבירים כי מסירות הנפש המיוחדת של אנשי יבש גלעד, אשר סיכנו את עצמם יותר משאר ישראל, נבעה מהכרת הטוב עמוקה כלפי שאול. בעבר, כאשר נחש העמוני איים עליהם, הוא נתן להם ארכה של שבעת ימים. באותם ימים הם צמו והתענו בתקווה לישועה, ושאול אכן בא והציל אותם. כנגד אותם ימים, צמו כעת אנשי יבש שבעה ימים לאות הוקרה וזיכרון [רש"י, רד"ק]. בנוסף לזיכרון ההיסטורי, הצום נבע גם מציון שבעת ימי האבלות המקובלים, שכן אנשי יבש גלעד היו קרובי משפחה של שבט בנימין, שבטו של שאול. קשר דם זה נוצר בעבר הרחוק, כאשר בנות יבש גלעד ניתנו לנשות לבני בנימין לאחר מעשה פילגש בגבעה [רש"י].