רגעיו האחרונים של המלך בשדה הקרב מהווים נקודת שיא טרגית, שבה הוא ניצב אל מול פני האויב והגורל. וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל שָׁאוּל משום שלאחר שבניו נהרגו, הוא נותר היעד המרכזי של האויב [מצודת דוד, מלבי"ם], כשלצידו נשארה רק קבוצת לוחמים קטנה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הישארותו בשטח מעידה על צדקתו הגדולה; אף על פי שראה את שלושת בניו נופלים, שאול לא נס על נפשו. הוא בחר לעמוד בגבורה ולקבל עליו את מידת הדין, כדי לזכות להיות במחיצתו של שמואל הנביא בעולם הבא [חומת אנך].
בשלב זה, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת, כלומר פלוגת קשתים פלשתית איתרה את מקומו והחלה לירות לעברו חצים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. נפילתו של שאול דווקא מפגיעת חצים נושאת בחובה מסר של השגחה עליונה: שבט בנימין, אליו השתייך שאול, היה מפורסם לאורך ההיסטוריה במומחיותו הרבה בשימוש בקשת. אולם, כאשר סרה מעליו תמיכתו של ה׳, נפל שאול דווקא באומנות המזוהה ביותר עם שבטו [רש"י]. יתרה מכך, שאול עצמו לא היה קשת, בניגוד לבנו יהונתן שכבר נפל בקרב [מלבי"ם].
המילה וַיָּחֶל מתפרשת בשני כיוונים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון חלחלה ופחד עמוק. שאול נתקף בחרדה גדולה מפני הקשתים, מחשש שמא יתפסו אותו חי ויתעללו בו [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, רלב"ג]. גישה נוספת מסבירה את המילה מלשון מחלה ופציעה, שכן הפלשתים, שירו לעברו מרחוק מבלי לנהל קרב פנים אל פנים, פצעו אותו באורח קשה [ביאור שטיינזלץ].