ברגעי חייו האחרונים בשדה הקרב, מול סכנת הנפילה בשבי, בוחר המלך במוות על פני השפלה. הוא פונה אל נושא כליו, האדם הנמצא תמיד בצדו, ומבקש ממנו לפגוע בו [ביאור שטיינזלץ]. הפקודה שְׁלֹף משמעותה הוצאת החרב מתערה, והבקשה וְדָקְרֵנִי מכוונת לנעיצת החרב ותחיבתה בגופו כדי להמיתו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
המניע לבקשתו של שאול הוא החשש שהאויבים ימצאו אותו חי וְהִתְעַלְּלוּ־בִי. מונח זה מבטא לעג, בזיון וייסורים [מצודת דוד, מצודת ציון]. שאול מעדיף למות מיד, מתוך הבנה שגם אם האויבים יפגעו בגופתו לאחר מכן, הם לפחות לא יוכלו לענות אותו בעודו בחיים [ביאור שטיינזלץ].
למרות פקודת המלך, נושא הכלים וְלֹא אָבָה – כלומר, לא רצה לעשות זאת, כִּי יָרֵא מְאֹד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר לסיבת הפחד, ישנן שתי גישות מרכזיות: האחת מסבירה כי מדובר בפחד דתי מפני ה', שמנע ממנו לשלוח יד במשיח ה' [מצודת דוד]. הגישה השנייה תולה זאת בקשר האישי והנפשי; בהיותו האדם הקרוב והנאמן ביותר למפקדו, הקשור אליו עד כדי מסירות נפש, הוא פשוט לא היה מסוגל להביא את עצמו לעשות מעשה כזה [ביאור שטיינזלץ].
משהבין שאול שנושא כליו לא יעזור לו, הוא לוקח את החרב בעצמו וַיִּפֹּל עָלֶיהָ במטרה להתאבד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים שמים לב לכך שהכתוב אינו מציין מיד ששאול מת, שכן התאבדות בדרך של נפילה על חרב איננה פעולה קלה. שאול אכן פצע את עצמו פצעים אנושים והפך לגוסס, אך נותר בהכרה חלקית, מה שמסביר את התיאור המופיע במקום אחר במקרא, לפיו נער עמלקי הוא זה שהשלים לבסוף את מיתתו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].