רגע השיא של העלאת ארון הברית הופך לאירוע טרגי, כאשר פעולה שנועדה לכאורה להגן על הארון נענית בפגיעה אלוהית קטלנית. כעסו של ה׳, כפי שבא לידי ביטוי במילים וַיִּחַר אַף, התעורר בעקבות המעשה של עוזא.
הסיבה המיידית לעונש טמונה במילים עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן. במקבילה לפסוק זה בספר שמואל נכתב שעוזא הוכה על "הַשַּׁל", ויש להבין מילה זו כקיצור של המילה "השלח", כלומר על כך ששלח את ידו ואחז בארון [רש"י]. מותו של עוזא התרחש לִפְנֵי אֱלֹהִים, ביטוי שהפרשנים מסכימים כי משמעותו היא עמידה ומיתה ממש לפני ארון ה׳.
הפרשנים מצביעים על שני רבדים של חטא שהובילו לתוצאה הקשה. ברמה האישית, מעשהו של עוזא נבע ממיעוט אמונה בה׳, שכן הוא חשש בטעות שארונו של ה׳ עומד ליפול [מצודת דוד]. ברמה המערכתית והרחבה יותר, האירוע חושף שגיאה מהותית של דוד המלך בתהליך העברת הארון. עוזא כלל לא היה לוי, והארון לא היה אמור להיות מובל על גבי עגלה. על פי הציווי המקורי בתורה, הלוויים היו אמורים לשאת את הארון על כתפיהם [רד"ק].
מדוע דוד טעה בכך? ההסבר הוא שדוד סבר כי הציווי לשאת את הארון בכתף היה תקף רק בתקופת הנדודים במדבר. באותה עת, המשכן עצמו נישא על גבי עגלות, ונשיאת הארון על הכתף נועדה להדגיש שקדושתו גדולה מזו של המשכן. דוד הניח שכאשר אין משכן, אין חטא בהובלת הארון בעגלה, במיוחד לאור התקדים שבו הארון הושב משדה פלשתים לישראל על גבי עגלה. בסופו של דבר, דוד עצמו הכיר בטעותו והתוודה כי הפגיעה בעוזא נבעה מכך שהם לא פעלו כמשפט, ולא נתנו ללוויים לשאת את הארון כראוי [רד"ק].