מסע העברת ארון ה׳ יוצא לדרך, אך האופן שבו נבחר לשנע אותו עומד בניגוד להוראות התורה ומוביל בהמשך לתוצאות קשות. על פי התורה, הלויים מצווים לשאת את הארון על כתפיהם, אך כאן מוחלט להציב אותו עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה. הפרשנים מציעים מספר הסברים להחלטה שגויה זו. גישה אחת מסבירה שדוד ואנשיו חששו לגעת בארון, ולכן בחרו להעתיק את הדרך שבה הפלשתים החזירו אותו בעבר אל גבול ישראל, על גבי עגלה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים כי דוד סבר שבארון זה מונחים שברי הלוחות הראשונים, וטעה לחשוב שחובת הנשיאה בכתף חלה אך ורק על הארון שבו נמצאים הלוחות השניים השלמים. טעות זו נבעה מכך שדוד התייחס לדברי התורה בקלילות מסוימת וקרא להם "זמירות" [חומת אנך]. כך או כך, פגיעה זו בכללי קדושת הארון נחשבה לחטא חמור שגרר אחריו עונש [רש"י, מלבי"ם].
הארון נלקח מִבֵּית אֲבִינָדָב, פשוט משום ששם הוא הונח ושהה עד לאותו הזמן [מצודת דוד]. וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, שהיו בניו של אבינדב [רש"י], היו נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה. כלומר, הם הנהיגו את הבקר שנקשר לעגלה כדי למשוך אותה בדרך [מצודת דוד]. הנהגת העגלה נעשתה על פי המנהג המקובל: אחיו הלך לפני העגלה כדי לכוון וליישר את דרכה, ואילו עוזא הלך מצדה כדי להשגיח שלא תתהפך ותיפול. חלוקת תפקידים מדויקת זו מסבירה מדוע בהמשך האירוע, כאשר הבקר מעד, היה זה דווקא עוזא שעמד ממש בסמוך לארון ושלח את ידו לאחוז בו [רש"י].