מעמדו של עם ישראל בעולם מהווה השתקפות ישירה של ייחודו של ה׳. הקשר בין הבורא לעמו נוצר באמצעות אירועים היסטוריים חסרי תקדים, ובראשם יציאת מצרים וכיבוש הארץ, שנועדו לפרסם את שמו של ה׳ ברחבי תבל. מתוך כך שה׳ יחיד בעולמו וישראל מיוחדים מכל האומות, ראוי ונאה שיינתן להם מלך מנהיג גדול והגון [רש"י].
הפרשנים מסכימים כי התואר גּוֹי אֶחָד מצביע על אומה מיוחדת במינה. בניגוד לעמים אחרים, אין אומה מאושרת ומשובחת כעם ישראל [מצודת דוד]. ייחודם של ישראל מתבטא בכך שה׳ בכבודו ובעצמו יצא לִפְדּוֹת, כלומר להושיע [ביאור שטיינזלץ], את העם מבית העבדים במצרים כדי שיהיו לו לעם [רש"י ומצודת דוד]. עם זאת, יש לציין כי ישראל נקראו עמו של ה׳ עוד בטרם פדה אותם בפועל [מלבי"ם]. בהשוואה לפסוק המקביל בספר שמואל, שבו נכתב "הלכו אלהים" בלשון רבים, מובאות שתי גישות להבנת צורת הרבים: או שהכוונה לשלוחיו של ה׳, משה ואהרן, או שזהו לשון כבוד כלפי ה׳ [מלבי"ם].
מטרת הפעולות הללו היא לָשׂוּם לְךָ שֵׁם, דהיינו לעשות ולפרסם את שמו של ה׳ בעולם [מצודת דוד וביאור שטיינזלץ], באמצעות גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת, שהם מעשים גדולים ומעוררי יראה [ביאור שטיינזלץ]. מעשים אלו אינם מסתכמים רק ביציאת מצרים, אלא באים לידי ביטוי גם בפעולה של לְגָרֵשׁ... גּוֹיִם. המילה גּוֹיִם בסוף הפסוק מתקשרת לפעולת הגירוש, וכוונתה לשבעת עממי כנען שה׳ הוציא מפני ישראל [רד"ק ומצודת דוד]. הניסוח כאן נועד לפשט ולהבהיר את התחביר המורכב המופיע בפסוק המקביל בספר שמואל, ומדגיש את רצף הפעולות של בניית האומה: גאולה ממצרים וגירוש הגויים האחרים מפני העם הנבחר [מלבי"ם וביאור שטיינזלץ].