תחושת התבטלות והודיה עמוקה מציפה את דוד המלך נוכח ההבטחה האלוהית, עד שהוא חש כי אין לו עוד מילים או בקשות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מַה־יּוֹסִ֨יף ע֥וֹד דָּוִ֛יד אֵלֶ֖יךָ לְכָב֣וֹד אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ מבטאות שאלה רטורית: מה עוד נותר לדוד לבקש מה׳ כדי שיוסיף לו כבוד? הרי לא חסר לו דבר. דוד פונה אל ה׳ בגוף שלישי, מתוך ענווה והכרה בכך שאין לו עוד מה לשאול [מצודת דוד]. חלק מהפרשנים מציינים את ההבדל בין פסוק זה לבין המקבילה בספר שמואל, שם נכתב "ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך". עם זאת, הם מדגישים כי הכוונה בשני המקומות אחת היא: מה עוד יכול דוד לדבר ולבקש שתוסיף לו כבוד? [רש"י, רלב"ג].
חציו השני של הפסוק, וְאַתָּה אֶֽת־עַבְדְּךָ֥ יָדָֽעְתָּ, מסביר מדוע דוד אינו צריך לבקש דבר. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת אותה ידיעה אלוהית. הגישה הראשונה מסבירה שה׳ יודע מעצמו מה דוד צריך, ומעניק לו את הכבוד והטובה מתוך יוזמתו, מבלי שדוד יצטרך לבקש או לשאול כלל [רש"י, מצודת דוד]. בהקשר זה, הפועל יָדָֽעְתָּ מתפרש כביטוי של אהבה ורחמים [מצודת ציון].
גישה שניה, אישית יותר, מפרשת את הידיעה כהיכרות עמוקה של ה׳ עם פנימיותו המורכבת של דוד. ה׳ מכיר את חטאיו, פגמיו וטעויותיו, ובכל זאת בחר בו והעניק לו את הכבוד הזה, משום שהוא יודע שכוונותיו של דוד היו תמיד למענו ולשם שמיים [ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף ופילוסופי עולה מתוך עיון במהות הכבוד שהוענק לדוד. כבוד זה מרומם אותו ממעמד של אדם פרטי למדרגה עליונה של האדם הכללי והשלם. במצב כזה, אישיותו הפרטית של דוד בטלה אל מול השלמות האוניברסלית שאליה הגיע. לכן, אין לו מה להוסיף ולדבר אל ה׳ מנקודת המבט של אישיותו הפרטית, שכן ה׳ מכיר אותו כעת כחלק מאותה שלמות כוללת ועליונה [מלבי"ם].