דוד המלך עומד בהשתאות מול הבטחותיו של ה', ומכיר בכך שהטובה שהורעפה עליו אינה נובעת רק מזכויותיו האישיות, אלא מחסד אלוהי ותוכנית היסטורית רחבה. הוא מודה על עצם גילוי הרצון האלוהי והודעת העתיד.
ההבטחות שניתנו לדוד ממשיכות את הנאמר לפני כן, והן נובעות כולן מרצונו החופשי של ה' [רש"י]. דוד פונה ואומר כי אף אם פעלת בַּעֲבוּר עַבְדְּךָ, כלומר בזכות היותי עבדך, הרי שבסופו של דבר המעשה נעשה וּכְלִבְּךָ – כפי רצונך [ביאור שטיינזלץ]. דוד מודה בענווה כי זכויותיו כשלעצמן אינן מספיקות כדי להצדיק שפע כזה, ואלמלא רצונו החופשי והטוב של ה', הדבר לא היה מתרחש [מצודת דוד].
באשר למילים עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהֹדִיעַ, ה' בחר לגלות לדוד את הגדולה הזו כאילו הייתה תשלום גמול על מעשיו הטובים [מצודת דוד]. עם זאת, לגילוי זה ישנה משמעות רחבה ועמוקה יותר. בדומה לכלל הנבואות, מטרת ההודעה היא לגלות את רצונו הנעלם של ה' למען השלמת האנושות כולה באחרית הימים. ה' חושף את התוכנית העתידית בפני עבדו כדי שהעולם כולו יכיר את גדולתו, הבאה לידי ביטוי בכך שהוא זה שקושר ומכוון את כל הסיבות והתוצאות במציאות מראשית ועד אחרית [מלבי"ם].